The Walkmen בהופעה: מייצרים אנרגיה גרעינית
הרכב האינדי הניו יורקי "The Walkmen" לא נתנו לחום הישראלי להשפיע עליהם, והעניקו לקהל הנלהב שעה וחצי של רוקנ'רול טהור, מדויק ואינטליגנטי - מבלי להוריד את החליפה
הווקמן, הרכב האינדי רוק הניו יורקי, שנחת כאן אמש (ג') להופעה, הוא אחד מאותם הרכבים. אמנם לא באותו סדר גודל של האינטרפול ושל הסטרוקס, אבל בהחלט הרכב קטן ומופלא, שתרם את חלקו להחייאת הרוקנ'רול בסצנה העולמית ואמש, הוא גם הפיח משב רוח מרענן בסצנה התל אביבית. לפחות למשך שעה וחצי של הופעת רוקנ'רול טהורה.
הווקמן חוגגים השנה עשור ומגיעים אלינו כחלק מסיבוב הופעות עולמי עם אלבום חדש בשם Heaven, שהוא אולי האלבום הכי מהוקצע והכי בוגר שלהם עד כה. לא ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שזאת בעצם הפעם הראשונה שהם באמת עבדו עם מפיק מקצועי (פיל אק), על אלבום.
הווקמן נלחמו בתחילת דרכם בתדמית שיצאה להם, במיתוג הזה של "עוד להקה ניו יורקית" שמחקה ולועסת בפעם המיליון את מה שכבר הספקנו לעכל כל כך מזמן, "עוד להקת אינדי שכמוה כבר שמענו אלף". איזה מזל שבמקום ליפול לוויכוחים ולמריבות של הגדרות ומשבצות, בשלב מסוים הם פשוט הבינו שהם טובים במה שהם עושים, ושהם פשוט רוצים להמשיך ולעשות את זה עוד. המזל כולו שלנו, כי אחרת לא היינו זוכים לראות את אחת ההופעות הטובות שהיו כאן לאחרונה.
לא פעם הצהירו חברי הלהקה שהם אף פעם לא תכננו להיות באמת גדולים ומצליחים אבל, איכשהו הווקמן הצליחו ליצור לעצמם מוניטין וקהל מעריצים אדוק. אמש במועדון הבארבי, הם זכו להכיר גם את המעריצים הישראלים שלהם. תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שבחוץ 100 מעלות צלזיוס בקירוב, עלו חמשת חברי הלהקה אל הבמה לבושים בחולצות מכופתרות וארוכות. הגדיל לעשות הסולן, המילטון ליתהאוזר, שעלה חנוט בחליפת שלושה חלקים. רק על זה מגיע להם רספקט.
הם פותחים עם Line by Line, השקט והיפהפה מתוך האלבום האחרון. ריפים עדינים של גיטרה עוטפים את קולו של ליתהאוזר. כמה שזה נעים ללכת לאיבוד בתוך הקול המדהים הזה שלו, להיעלם בתוך הגיטרה העדינה הזאת.
בשיר השלישי הם כבר עמוק בתוך הקצב הניו יורקי המסחרר. הם מבצעים את Angela Surf City, ונדמה כי ממש עוד רגע הפריטה המטורפת של הגיטריסט פול מרון, תייצר אנרגיה גרעינית. מאחוריך, בושהר. הווקמן מנגנים בפול ספיד, טסים בלי לעצור, בלי להביט לצדדים, שואבים את הקהל עמוק אל תוך הוויב, אל תוך הסצנה הבועטת של ברוקלין. והג'קט אתם שואלים? הוא עדיין על ליתהאוזר. ניצב איתן גם אל מול אגלי זיעה ראשונים שמבצבצים להם על מצחו.
חליפה, תחתונים ורוק'נרול
בניגוד לאמנים רבים המגיעים להופיע כאן, ליתהאוזר לא מנסה את כוחו בעברית רצוצה. הוא מעדיף לזרוק מדי פעם כמה מילים על כמה שנחמד לו כאן ולא שוכח להודות לקהל שוב ושוב. אין ספק, הוא מנומס הבחור עם החליפה. אפילו זוג תחתונים שנזרקו לכיוונו מהקהל לא שוברים את הפאסון. ליתהאוזר ממלמל תודה, מזיז את התחתונים הזרים ומיד ממשיך לעוד קטע מקסים ומעט יותר שקט, We Cant Be Beat, מתוך אלבומם האחרון.
מיד לאחר מכן הם חותכים מהבלדה השקטה וחוזרים לסאונד המלוכלך והלא מלוטש שכל כך אפיין אותם בתחילת דרכם, ומבצעים את Blue As Your Blood. מאט בריק המתופף, נותן כאן הופעה אדירה ופשוט לא הגיונית. הבחור הזה מכתיב קצב מטורף לשאר חברי הלהקה ובאופן מדהים, הם מצליחים לעמוד בו.
יש משהו מעניין בניגוד של חברי הווקמן. מחד, הם מנגנים רוק'נרול, גארז', פוסט פאנק מלא חספוס ומטורף בקצב שיכול לגרום ללב שלך לקפוץ מבית החזה היישר
אל ידייך ולהמשיך לפרפר עוד קצת - ומצד שני החבר'ה האלה ממש לא נראים כמו חבר'ה טיפוסיים שמנגנים פאנק או גארז'. הם מכופתרים ומעומלנים ועל הבמה הם לא ממש מתפוצצים, אלא מנגנים בקיבעון, מדויקים להחריד. לא מפספסים אף אקורד, אף תו.
אולי זה בדיוק סוד הקסם שלהם, זה הקטע שכבר במשך עשור מקנה להם מקום של כבוד בסצנת האינדי. אמנם חברי הווקמן לא זכו להצלחה האדירה של אינטרפול או של היה יה יז אבל, ללא ספק מדובר באחד ההרכבים היותר מוצלחים ויותר עמידים בתחום.
לקראת סוף ההופעה, כשהם מבצעים את הלהיט הכי גדול והכי מוכר שלהם עד כה, The Rat, זהו ללא ספק השיא של הערב. פתאום זה כל כך ברור שכולו, כל הערב הזה נבנה כדי להתנקז אל הרגע הזה, אל רגע השיא. ליתהאוזר נותן את כל מה שיש לו, צורח אל המיקרופון, פתאום כבר לא מרגישים את החום הבלתי נסבל, או שאולי בעצם מרגישים אותו עכשיו חזק יותר מאי פעם? קשה לומר אבל זה לא כבר באמת משנה. הווקמן נתנו לנו הופעה מהוקצעת, אינטליגנטית ומעל הכל - מעולה.
