יואנה באטור: "שואה יכולה להתרחש בכל מקום"

במהלך הקיץ הנוכחי, שהתה הסופרת יואנה באטור באזור מבודד ביוון בו היא נוהגת לבלות את חופשות הקיץ שלה. דווקא שם, פגשה לראשונה זוג ישראלים שלא היו להם שורשים שחיברו אותם לארץ הולדתה, פולין. "לא דיברנו על קרקוב או סבות פולניות, ולא על קרובים שנרצחו באושוויץ", היא מספרת בראיון באמצעות הדואר האלקטרוני, "אלא על היופי של המדבר הישראלי, אותו הם רצו להראות לי. אני מאוד סקרנית לדעת מה הם יחשבו על הספר שלי".

• מירוסלב פנקוב תמיד בולגרי
• אמיט מג'מודר: "הספרות היא התפרעות לילית "
• דבורה וויליס: "סיפורים ארוכים הם כמו פטפטת "
  

הרומן "הר החול" מאת באטור, אותו תרגם לעברית עילי הלפרן וראה אור בהוצאת "כתר", הוא ספרה השלישי של העיתונאית, החוקרת והמסאית. היא נולדה ב-1968 בפולין, בוגרת לימודי תרבות באוניברסיטת ורשה, ובוגרת בית הספר למדעי החברה באקדמיה הפולנית למדעים. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה על היבטים פילוסופיים בתיאוריות פמיניסטיות, והרבתה לחקור דיונים שעורכות פמיניסטיות עם מודרניזם ופסיכואנליזה.

"הר החול". לא תמיד מדברים על אושוויץ' (עטיפת הספר)

לטענתה, העיסוק בפמיניזם הוא תולדה ישירה של ההיסטוריה המשפחתית שלה. "גדלתי בעולם נטול גברים", היא מסבירה, "יש לי שתי סבתות אך לא סבים. סבי מצד אמי נרצח במיידנק לפני שאמי נולדה. סבי מצד אבי מת אחרי המלחמה כשהוא מובס ומדוכא. המודל המשפחתי בו גדלתי דומה לזה שתיארתי ברומן - האישה היתה האחרית הבלעדית לבית והילדים, גם אם היא עבדה מחוצה לו. אבות נעדרו ולא היו שותפים, בייחוד לא בחייהן של הבנות.

"יש לי רק אחות אחת ולא משפחה מורחבת - מה שתמיד היה מקור לעצבותי. בנוסף, למדתי אנתרופולוגיה של התרבות ללימודי תואר שני, וזהו שדה מאוד נשי. אחר כך עזבתי לארצות הברית ונהייתי מעורבת בתיאוריות פמיניסטיות, כמו גם בפוליטיקה פמיניסטית עם חזרתי לפולין. הייתי מוקפת בנשים כל חיי ואילו התיאוריות הפמיניסטיות - כל הספרים שנכתבו בידי נשים מרדניות ואינטליגנטיות - לא רק עזרו לי להבין את עצמי ואת האחרים טוב יותר, אבל גם נתנו לי תחושה של שייכות. מצאתי את המשפחה המורחבת שתמיד כמהתי אליה".

שלוש נשים גדולות

הפן הנשי בולט מאוד ברומן שכתבה. "הר החול", שזכה להצלחה רבה ואף הוכתר כאחד הספרים הטובים ביותר של העשור הקודם. הוא מגולל את סיפורן של שלוש נשים המתגוררות בפולין: זופיה, שהיתה קורבן למלחמת העולם השנייה; יאדז'יה, "דור שני לשואה", המבקשת לעצמה מפלט מהעבר בעזרת חלומות גדולים אשר מתרסקים בשל הקומינזם; ובתה המרדנית דומיניקה, אשר נחושה להשתחרר מהחיים האפרוריים ומתביעותיה של אמה. המסע לעבר החירות מחייב את הדמויות לעבור את משוכות הטראומה, וכך נוצר קשר הדוק בין הסיפורים הפרטיים לסיפור הפוליטי-חברתי של פולין.

"מצד אחד, כל הסיפורים הם פולניים מטבעם", מסבירה באטור, "הם סבוכים בהיסטוריה הפולנית ובפוליטיקה. אני מאמינה שהפרטי הוא הפוליטי, ומראה את יחסי הכוח לא רק בסצנה הפוליטית הרחבה, אלא גם במטבח, בחדר השינה. יאדז'יה שייכת לקבוצה החברתית הגדולה של איכרים עירוניים שקמה בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. עבורה, החירות משמעה השחרור מהעוני והדיכוי שחוותה. במגזיני אופנה גרמניים יאדז'יה מוצאת את היופי האולטימטיבי אותו היא לעולם לא תוכל להשיג בדירתה שבבלוק המגורים.

"ברגע בו יאדז'יה מבינה שחלומותיה לעולם לא יתגשמו, היא מעבירה את כמיהתה לבתה. דומיניקה רוצה להשתחרר מכך ומסרבת לשעתק את חייה של אמה. אף תאריך או אירועים אינם מקריים, וידע אודות ההיסטוריה והפוליטיקה הפולנית יכול בהחלט להיות לעזר עבור הקוראים. מצד שני, אני מאמינה שניתן לקרוא את הסיפורים הללו ללא ידע מוקדם. יחסי האם והבת, עם כל המורכבות הרגשית, הם מאוד אוניברסליים. כך גם החלום לחיות חיים טובים יותר".

הטראומה של בני הדור השני לשואה היא נושא מרכזי בספרות הישראלית. מאיזה זווית הרומן שלך בוחן אותה?

"אני שייכת לדור השני שאחרי השואה שהתנסה במשטר הקומוניסטי והיה עד להופעתה של הדמוקרטיה. אני יכולה להבין את הצורך להניח לשואה שהישראלים הצעירים מביעים. ניתן יהיה להשוות זאת, ככל הנראה, להתנהגות של הפולנים הצעירים שנמאס עליהם הסיפור הבלתי נגמר של קורבנות הקומיניזם ודרישתם לצדק. מה שהצעירים צריכים זה עבודה טובה, דירה בת השגה, וקצת הנאה".

"אבל בפולין, כמה מהשאלות המשמעותיות ביותר בנוגע לשואה נותרו עד לאחרונה ללא מענה. אני מאמינה כי אין עתיד ללא פנייה אל העבר והבנתו. השואה אינה דבר שצריך להישכח, כיוון שלא ניתן להבין ולהסביר אותה לחלוטין. שואה יכולה להתרחש בכל זמן, בכל מקום, כיוון שאנו חיים בעולם בו רצח-עם אינו שיגעון יוצא דופן אלא מציאות יומיומית. עבורי, השואה היא עדיין בעיה, עול. מיליוני יהודים נרצחו על ידי הנאצים במדינתי. הם היו שכנים של סבי. ההיסטוריה שלהם והסבל שלהם אינו מופרד מההיסטוריה הפרטית שלי - זהו גם הכאב שלי".

חוויה יפנית

את "הר החול" כתבה באטור בזמן ששהתה ביפן, במסגרת עבודתה. "באותה תקופה לא חשבתי שאהיה סופרת. לא תכננתי את הספר הזה", היא מספרת. "'הר החול' פשוט בא אלי, ותמיד התעקשתי שכתיבה היא תהליך שבבסיסו אין תכנון רציונאלי, בניגוד למחקר שהיה עלי לעשות כשעבדתי על ספרים ומאמרים אקדמאיים. קרוב לביתי בטוקיו היה מגרש משחקים קטן עם פסל של טירקס אדום ענק. נעימה מתוקה תמיד הושמעה שם, אימהות וילדים יפנים התרוצצו לכל עבר. זה היה המקום השמשי ביותר בשכונה שלי והרגשתי בו פחות מבודדת ובודדה".

באטור מציינת כי המילים 'הר החול' היו הראשונות שעלו במוחה. "הן הגיעו אלי במגרש המשחקים הסוריאליסטי הזה בטוקיו, והותירו אותי מבולבלת לחלוטין", היא מבארת. "'הר החול' היה מקום שעזבתי כשהייתי בת 18 ללא כוונה לחזור אליו. המילים נשארו טבועות במוחי אבל לא הבנתי את משמעותן או מטרתן. אחר כך טסתי לפולין לשבוע ולקחתי רכבת, מהסוג הישן - צפופה ומעט מסריחה, כדי לבקר קרובי משפחה. היתה שם אישה שישבה מולי, בגיל העמידה, טיפוס קלאסי של אמא פולניה. היא משכה את תשומת לבי. ולפתע הבנתי: זוהי יאדז'יה! יאדז'יה מהר החול. באותו רגע ידעתי מהו המשפט הראשון של הרומן. השפה והמבנה נמצאו כבר במוחי וחיכו להיכתב. הספר היה כנהר שחיכה בחשיכה במשך זמן רב להשתחרר".

נדמה כי לצד רצונך לספר סיפור, את נחושה לאתגר את הקורא בדרכי הבעה שונות ביחס לספרות העכשווית.

"השפה הגיעה אלי יחד עם הסיפור כיוון שלא ניתן להפריד ביניהם. כשאני כותבת אני מרגישה את השפה במובן מאוד חושני. זה מרגיש כמו משהו חי בין ידיי. אני רוצה לכתוב רומן כפול, כזה שייתן למבקרים מתוחכמים משהו לדון בו ולנתח, ובאותו זמן - שיהיה קריא עבור הקהל הרחב. הרוקי מורקמי, אחד מהסופרים האהובים עלי, מצטיין בכך, במיוחד בספריו המוקדמים".

את לא חוששת כי השפה תאבד בתרגום?

"תהליך התרגום מרתק אותי ועד כה היה לי מזל עם המתרגמים לספריי, והגרסאות הגרמנית וההונגרית זכו להתקבלות טובה ולפרסים. סמכתי על המתרגם לעברית, עילי הלפרן, מהרגע שפגשתי אותו. הוא סיפר לי סיפור בלתי ייאמן על ביקורו בעיר הולדתי, אליה הלך כדי להבין את האווירה, לדמיין את דומיניקה הקטנה ואת הוריה הולכים ברחובות העגמומיים. אני לא קוראת עברית, אבל אני מאמינה שעילי היה מסוגל ללכוד את הרוח של השפה שלי כיוון שאנו חולקים רגישות דומה ואותו חוש הומור".

באטור מספרת כי כל מה שהיא צריכה כדי לכתוב הוא "חדר משלי, כפי שווירג'ינה וולף ניסחה בבהירות. אני יכולה לעבוד כמעט בכל מקום או מדינה אם התנאי הראשוני מתקיים. שולחן הכתיבה שלי תמיד מוצב לפני החלון. ככל שהחלון גדול יותר, כן ייטב. אך ללא וילונות. מוכרח להיות מרחב פתוח בחוץ, והחלון האידיאלי יהיה כזה עם נוף לים. אני לא רושמת לעצמי הערות. אני מאמינה שאני יכולה לזכור דברים חשובים, והדברים שאינם חשובים לא ראויים להיכתב. הכול נמצא במוחי. אני לא צריכה לדבר עם אנשים או לחפש אחר סיפור חדש. דבר נוסף שאני זקוקה לו הוא סיר גדול של תה ירוק יפני".

יפן מהווה מקור השראה משמעותי עבור באטור, שכתבה לאחר "הר החול" גם את הספר המצליח "מניפה יפנית". הספרות היפנית המסורתית השפיעה עליה, לצד סופרים פולנים, על אף שהיא אינה רואה קווי דמיון בין

כתיבתה לכתיבתם. "אני אוהבת את הפרוזה של מיכאל ויטקובסקי", היא אומרת. "הוא כותב סיפורים הומוסקסואליים נהדרים, והוא חבר ותיק שלי. וייסלאב מישליבסקי, הסופר החי הגדול שלנו. ואילו ויטולד גומברוביץ' היה הפנטזיה שלי כשהייתי נערה".

עבודתך היא בעלת ממד חברתי ברור. כיצד את תופסת את היחסים בין הספרות למהלכים חברתיים ופוליטיים?

"ישנם שני סוגים של ספרים טובים. הסוג הראשון שייך לספרים שמתארים את העולם בצורה כזו שגורמת לקורא להרגיש טוב יותר. הם אינם משנים או מאתגרים, אבל מפיגים את הכאב, מביאים הרמוניה ושלום. לסוג השני שייכים ספרים שמשנים ומאתגרים. הם כמו סופות רעמים, טורנדו. הם מביאים אימה ובלבול, מרעידים את עולמך ומפוררים את יסודותיו.

"ג'י. מ. קוטזי למשל, שייך לסוג השני ואני קוראת לסוג כזה של כתיבה ספרות פוליטית. זוהי מסורת שאשמח להצטרף אליה בדרכי הצנועה, ואם עלי לתמצת במשפט אחד מה הופך אותי לסופרת פוליטית הוא יהיה: התנגדות עזה לאכזריות".