ילדוּת בסוריה: טנק כמשחק, מוות כסיפור
במקום לשחק בקאובואים ואינדיאנים, הילדים בסוריה המדממת משחקים ב"מורדים נגד חיילים", כשחצילים משמשים כרימוני יד. כשהמוות הופך לנורמלי, ומתקני המשחקים הם חלקי רקטות, מרים מחומס שומרת על תקווה: "רוצה להיות רופאה"
הם הופכים רקטות לקורות של שערי כדורגל, טנקים למגרשי משחקים ואת המלחמה כולה למשחק. הילדים בסוריה הם בני ערובה בסכסוך שכפה עליהם להתייחס למוות, אובדן ואלימות כדברים נורמליים ויומיומיים. תמונותיהם של הילדים הפצועים והמתים מהפצצת העיירה עזאז אתמול (יום ד') בידי מטוס קרב היו תזכורת מכאיבה לכך.
במקום "קאובואים ואינדיאנים", ילדים בעיר חומס משחקים ב"צבא סוריה החופשי" נגד כוחות משטר הנשיא בשאר אסד. הם משתמשים בשעועית כתחמושת ובחצילים כרימוני יד.
בשיחה עם סוכנות הידיעות הצרפתית באמצעות סקייפ, סיפרה תושבת העיר חומס כי חמשת ילדיה, שהגדול בהם רק בן תשע, לא מפחדים מרעשי ההפגזות והירי היומיומיים, וכי פסולת הפלדה של כלי הנשק הפכה עבורם לצעצוע.
"אבל בלילה, הם לפעמים מתעוררים בצעקות", סיפרה האם העצובה, "אף ילד לא צריך לראות מה שהם רואים, והם כבר ראו כל כך הרבה". לילדים גדולים יותר מזומן לעתים גורל נורא עוד יותר. נערים צעירים באזור חלבּ נראו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ומשתתפים בלחימה.
על פי הארגון הסורי הפועל מלונדון, Syrian Observatory for Human Rights, יותר מ-1,300 ילדים נהרגו מאז החלה ההתקוממות לפני 17 חודשים. לפי ארגון אחר, Centre for Documentation of Violations in Syria, בזמן הזה נעצרו 14,698 ילדים. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל פרסם עדויות של ילדים שדיווחו על עינויים והתעללות במעצר.
"ילדים הם בני ערובה של האלימות", אמר עומר, פעיל בעיר חמה ודוד לשניים, "הם לא עשו דבר ליצור אותה אבל הם כלואים בה". עומר סיפר כי הוא עצמו מבוקש ולכן הוא שולח את אחיינו לרחוב, לבדוק אם כוחות הביטחון נמצאים בסביבה. "האחיין שלי בן שבע ומתנהג כמו גבר. כדוד, אני עצוב על כך שאיבד את ילדותו".
לינה עיסא, פסיכולוגית שעובדת עם פליטים סורים בלבנון, אמרה כי עבור ילדים רבים מאוד, הפך המוות לנורמלי מדי. "עד כמה שמהללים את הילדים כגיבורים, זו לא דרך עבורם לגדול. הם צריכים שהמצב ישתנה". לדבריה, הילדים הופכים אולי למחושלים, "אבל יחלוף עוד זמן עד שיצוצו הסימפטומים האמיתיים של המצוקה שלהם. רק כשהיציבות תחזור נדע מה המחיר הפסיכולוגי האמיתי של הסכסוך הזה".
היא מספרת על התגובות השונות של ילדים שונים. "ראיתי ילדים קטנים שהיו אמורים להתחיל ללכת או לדבר אבל זה לא קרה. אחרים מעמידים פנים כאילו לא קורה דבר". חלקם מציירים רק פרחים ולבבות ואילו אחרים חושפים בציוריהם אלימות.
סרטון שהעלו פעילים ליוטיוב מראה ילדה שנפצעה מכדור בוכה בזרועות אביה. על אף פציעתה היא צועקת "אני בסדר, אני בסדר".
סקירה שערכה לאחרונה יוניצ"ף, סוכנות האו"ם לילדים, בקרב משפחות פליטים בלבנון העלתה כי 54 אחוזים מהילדים חשים שמשהו רע עומד לקרות להם, גם לאחר שמצאו מקלט בלבנון. "ילד אחד במרכז של יוניצ"ף נכנס לפניקה בכל פעם שהוא רואה מישהו עולה לגג, כי הוא מפחד מצלפים", סיפרה עובדת מטעם הסוכנות.
מנגד, גם במצבים טרגיים ביותר, יש ילדים ששומרים על תקווה. מרים (שם בדוי), שמתגוררת בעיר העתיקה בחומס, סיפרה בשיחת סקייפ: "כשאני אגדל, אני רוצה להיות רופאה, כדי שאוכל לעזור לפצועים". מרים נאלצה לעקור פעמיים מביתה. אך היא לא מספרת על כך, ולא על המצור הממושך על העיר. "אני גרה בבית, עם המשפחה שלי, אנחנו בסדר", היא מסכמת.
עיסא הפסיכולוגית סיפרה על ילד אחר: "הוא מספר לי סיפורים כל יום, כחלק מהתהליך הטיפולי. העלילה משתנה כל פעם, אבל הסוף תמיד נשאר אותו הדבר – כולם מתים".
לפנייה לכתב/ת 
