תרועת מלחמה בעיתון, קולות הומניים בפרשה

הקול המחריד של המלחמה

השבוע השמיעו בארץ שלי את קול תרועת המלחמה, ואני נבהלתי. הרבה ישראלים נבהלו השבוע, ולצערי, הפעם הבהלה שלנו מחוברת היטב למציאות: אין דבר מדאיג יותר מהרגע שבו אני מגלה שהחרדות שלי והמציאות שותות יחד קפה.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!  
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת ראה
• השעפסלך: חיים בסרט חסידי
• גן עדן זה לא בשמים - ועוד טעויות נפוצות ביהדות
  

בין בהלה לבהלה שאלתי את עצמי מה יום מימים? מה התחדש לי ביום שישי שעבר, כשישבתי בבית קפה וקראתי את הכותרת של נחום ברנע ושמעון שיפר על ההחלטה (כנראה? אולי?) של ביבי וברק לתקוף את איראן?

מהר מאוד גיליתי שהרבה יותר פשוט לי להגיד מה לא התחדש לי:

שיהיו כאן מלחמות קשות והשלום לא נראה באופק.

• שמדינות שמתחמשות בנשק גרעיני, ככל הנראה גם ישתמשו בו.
• שיש סיכוי גבוה שגם אני אהיה במוקד התופת הגרעינית הבאה.
• שיש סיכוי גבוה שאני לא אמות בשיבה טובה.
• שאולי אצטרך להתמודד עם פגיעות קשות בגוף ובנפש.
• שאולי הילדים... שאולי הילדים...
• שאין לי ממש מושג מה לעשות.
  

את הדברים העצובים האלה אני יודעת כבר זמן רב, ובתוך הידיעות האלה אני עובדת, אוכלת, מבלה. בתוך הידיעות האלה אפילו הבאתי לעולם ילדים. אז מה התחדש בשבוע האחרון, ומדוע עכשיו קשה לי לישון?

מה שהיה הוא שיהיה

ובכל זאת: מה שהתחדש זו תחושת הדחיפות, המיידיות. האסונות האלה, שכנראה למדתי להשלים עם קיומם, לא יקרו פעם, הם יקרו אולי בעוד חודש וחצי. כל בוקר אני שואלת את עצמי איך אפשר לקום ולהכין קורנפלקס לילדים, כשבראש שעון החול והחרדה שאו טו טו...

תראו, זה גם פותח שער חדש של מחשבות

הרשימה העצובה שערכתי, של הדברים שרובצים לפתחי בארץ שלי, והגילוי שאני חיה כבר שנים עם הרשימה הזו, גלגלו אותי לשאלה התובענית והבלתי נמנעת: איך עד כה הסברתי והצדקתי את החיים שלי, לאור הידיעה שזו יכולה להיות אחריתם? במילים יומיומיות יותר – אין הבדל אמיתי בין חיים שיסתיימו באסון מחריד בעוד 30 שנה, לחיים שיסתיימו באסון מחריד בעוד חודש וחצי.

ואם נהפוך את האתגר לפשוט ומכאיב עוד יותר – מה ההבדל המהותי בין חיים שיסתיימו בשנת לילה על מיטתי ובשיבה טובה, לחיים שיסתיימו באלימות ובמהרה?

אנחנו יודעים שזה לא באמת משנה. 46 שנים או 90 שנים - או שיש לחיים הצדקה או שאין להם הצדקה. או שהחיים נכונים לי היום, הרגע, עכשיו, או שהם פשוט לא החיים הנכונים.

חוסר אונים וחוסר אמון

התחושה העיקרית היא כמובן חוסר אונים. אני לא בחרתי בביבי וברק (אופס, בעצם אף אחד לא בחר בברק, ברק ערק). אני מתארת לעצמי שגם רבים מהאנשים שבחרו בביבי עשו זאת מתוך תחושה של חוסר ברירה ולא מתוך הזדהות עמוקה. האנשים המנוכרים והלא-אמינים האלה אולי ישלחו את הילדים שלנו למלחמה. ההחלטות של האנשים האלה מאיימות באופן מיידי על החיים של כולנו ואין הרבה מה לעשות. כשהמדינה בסכנה כל-כך גדולה, וההערכה של העם להנהגה כל-כך נמוכה, תחושת חוסר האונים מגיעה לתחתיות שקשה לתארן.

כן, אני אלך להפגנות. כן, אני אמשיך לכתוב נגד המלחמה, אבל אני לא מרגישה שלמישהו אכפת ממני ושיש לי יכולת להשפיע, אז אני מבוהלת מחוסר האונים שאני חווה, ואני חסרת אמון וחסרת מנוחה.

ומה אני בכל זאת עושה?

אני מנסה לראות בכל הרגעים הקשים האלה הזדמנות לשאול את עצמי ביתר חריפות, האם החיים שאני חיה נכונים. אני שואלת את עצמי מה באמת חשוב לי, ומיד נזכרת שאולי כדאי היום להגיע הביתה מוקדם יותר.

אני דואגת שהילדים ירגישו כמה שאני אוהבת אותם. אני דואגת שגם אני ארגיש את זה. אני מבררת מה מבין הדברים שאני עושה בעבודה באמת חשוב לי, ואיך היא יכולה להיות משמעותית לי יותר. אני מנשקת את הילדים. אני משאירה רגעים לאמנות. אני מזכירה לעצמי שמדיטציה זה לא מותרות. אני מנסה להתעלם מכמה משימות שנראות טיפשיות, אני מזכירה לעצמי שהכי חשוב זה שאנשים לא ירגישו מיותרים, אני מזכירה לעצמי במה אני מאמינה. אני מנשקת את הילדים.

ואם זה נשמע לא משכנע – אז זה לא משכנע. ואם זה נשמע כמו ניסיון פתטי להשיג שליטה – אז כך זה כנראה נשמע. כך או אחרת, זה מה שאני (ברגעים מאוד מסוימים) עושה.  

אני גם קוראת בפרשת השבוע

כי הטקסטים הדתיים שלנו טוענים בצורה המפורשת ביותר שהחיים זקוקים למטרה, שהחיים זקוקים להצדקה. כידוע לכם, אני לא תמיד מסכימה עם המטרות שהמקורות שלנו מציבים. אני חושבת שהחיים השתנו, והאמונות השתנו, ובעקבות כך התביעות המוסריות חייבות להתחדש. אבל המקורות שלנו, בתוכם חונכתי, לימדו אותי שלצורת החיים שלי צריכה להיות הצדקה. אז אני גם מקפידה לקרוא את הפרשה ולשוחח איתה על מוסר ואמונה.

לוקטת כוח מהפרשה

כתמיד, גם השבוע היו בפרשה עניינים שחשוב ומאתגר לי לקיים איתם דיאלוג מוסרי. מתוך הפרשה אני לוקטת השבוע דין אחד משלל דיני המעשרות (דברים יד, כח-כט): "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".

ייתכן שזה מספיק לי לשבוע הקרוב, ואולי לחיים כולם (גם אם יהיו ארוכים וטובים): 

• ליהנות מהטוב שנפל בחלקי
• לתת משהו משלי לזרים
• לזכור שזרים אינם באמת זרים
• לזכור שאלוהים נתן לי את כל מה שיש לי
• להשאיר מקום לאופטימיות ולברכת אלוהים גם בימים הבאים.
  

שאלי ישי לא יעשה מניפולציות על החרדות שלי

רוב הפוליטיקאים שלנו מביכים ומדאיגים אותי, נמיכות הרוח שלהם מעלה את סף החרדות שלי, וכרגע אין מה לעשות. מה שנותר בידי זו היכולת להשתמש בחרדה שהם שתלו בי כדי להיות

אשה קצת יותר טובה. זה בידיים שלי וזה מה שאני רוצה.

אם יש משהו שאני לא אתן לאלי ישי ולחבריו לעשות זה לנצל באופן ציני את החרדה שלי. היום קראתי ב-ynet שאלי ישי קובע כי "האיום של המסתננים הוא לא פחות חמור מהאיום האיראני", והוא גם מבטיח (למעני, כמובן) למרר להם את החיים בכלא.

אז זהו. עד כאן. את זה אני לא אתן לכם לעשות לי. את המוסר שלי אתם לא תקחו ממני. גם לחרחר מלחמה וגם להשתמש בפחד שלי כהצדקה לגזענות שלך?! אין לך גבולות, מה?! אלי ישי, אני מתה מפחד אבל לא מהאריתראים. אני מתה מפחד מראש הממשלה, משר החוץ, משר הביטחון ובהקשרים אחרים - גם ממך.

בפרשת השבוע שלי אני מצווה לדאוג לגרים שחיים כאן בארץ. בניגוד לך, אני מעולם לא טענתי שאני מחויבת לכל המצוות הכתובות בתורה, אבל לזו אני בוחרת להיות מחויבת. ואתה, איפה גרה המחויבות הדתית שלך?

ובבית המדרש של הטוקבקים

היה פורה בשבוע האחרון ואני נהניתי במיוחד, וגם למדתי לא מעט מכמה דיונים על רבי אליעזר בן הורקנוס. אני מפנה אתכם לדיונים של ב' ומורה דרך, וקושית ואחרים בטוקבקים 123, 125 ובמקומות נוספים, ומאוד ממליצה על דבריה של דתיה בנושא בטיקבוק 30.

וראו גם ראו את הטיקבוק (24) של טל וקרן בענייני תורה, נשים וגברים, ולך, שמואל הנביא, ברכת ברוך הבא.

והלוואי – שבת שלום.