הרשעת הפוסי ריוט: גם אצלנו זה יכול לקרות
נוח להזדעזע מעונש המאסר שקיבלו בנות להקת הפאנק הרוסית, אבל ביום שבו ייאסר פה מישהו בגלל ששר שיר מחאה אנטי ממשלתי בכיכר העיר, נבין שאנו לא באמת חיים בדמוקרטיה
תשומת הלב הציבורית, לעניין הזה, שבפני עצמו אין בו כל חדש ברוסיה, מלמדת בעיקר על כמה כולנו נוטים לשכוח שחופש ביטוי איננו זכות המוקנית לכל ברואי אנוש כמו לאמריקנים. כדי שהזכות הזו תהיה ממשית ואפקטיבית, היא צריכה להיות מעוגנת בחוקה, והחוקה עצמה צריכה להיות מעוגנת במשטר דמוקרטי, והזמנים צריכים להיות זמנים טובים שבהם ראשי השלטון לא חוששים לתחת שלהם. מעטות המדינות בהם כל התנאים האלה מתקיימים בבת אחת. ברוסיה, לפני, בתוך ואחרי התקופה הסובייטית, הם מעולם לא התקיימו.
"חוליגניזם" הוא עבירה כללית שכזאת, מן סעיף על שמאפשר לך אם אתה במקרה רודן צעצוע, לזרוק לכלא אנשים שממש לא בא לך לשמוע מה הם אומרים. לא הרוסים המציאו את הפטנט, אלא דווקא משטרת לונדון, שרדפה בשנות ה-90 של המאה ה-19 אחרי חבורות של צעירים פורקי עול. הראשונה שבהם זכתה לכינוי "בני הוליגן" על שם כנופיה של נערים אירים חסרי מוסר, כבוד לזולת ולרכושו, ובאופן כללי הערסים–צעצוע.
ברוסיה הסובייטית, שימש סעיף החוליגניזם בחוק אמתלה נוחה להשלכתם של סופרים, משוררים, ציירים, ומיני יוצרים אחרים לכלא או לגלות בסיביר, ושימוש נרחב נעשה בו כדי לבצר את משטרם העריץ של אבות המהפכה וממשיכי דרכם. כשגווע השלטון הסובייטי, הסעיף הזה סירב למות איתו. פשוט היה נוח מאוד לרודנים החדשים שהתהדרו באצטלה של שוחרי חופש.
סתימת פיות - לא רק ברוסיה
רוסיה לא לבד. במדינות רבות בעולם יש סעיפים שמאפשרים לממשלות לעשות ככל העולה על רוחן כשמישהו פותח את הפה ושר, מציג, כותב או אומר דברים שלא נראים טוב בעיני המשטר באותו הרגע. בטורקיה שכנתנו האהובה "פגיעה בכבוד האומה הטורקית" הוא סעיף סל שכזה שמאפשר להעמיד לדין את הסופר הנפלא, זוכה פרס הנובל, אורחאן פאמוק. תחת אותו סעיף נשלחו מאות פעילים פוליטיים, עיתונאים וסופרים כורדים לטעום טעם של כלא טורקי. לא נעים שם.
מצרים, תימן, סוריה, ירדן, לבנון וכל מדינה ערבית שתעלו בדעתכם, הן ישויות ריבוניות בהן צריך לפתוח את הפה מאוד בזהירות. בורמה, נפאל, וייטנאם, צפון קוריאה, ועשרות מדינות אחרות מתנכלות דרך קבע לעיתונאים, משוררים וסופרים החיים בתחומן ומבקשים לומר משהו בגנות המשטר. כרגע באיראן המצב פשוט מאוד. מוציאים אותם להורג וגמרנו. אבל לא צריך להיות איראני כדי להתיירא מפני זרועו הארוכה של החוק האיסלאמי הקיצוני. זוכרים את סלמאן רושדי ו"פסוקי השטן"? די בפסק הלכה מוסלמי אחד כדי להוריד סופר ערבי למחתרת במשך עשר שנים לפחות.
לפני שנטפח לעצמנו על השכם ונחליט שבישראל זה לא יקרה, צריך לזכור שני דברים. תרבות הפאנק המערבית הגיעה לרוסיה בשלהי המשטר הסובייטי, ומאז היא מזוהה שם לא עם טעם גרוע בבגדים או במוזיקה, אלא עם חתרנות פוליטית שאי אפשר להשלים איתה. בנות פוסי ריוט ידעו זאת היטב כשנכנסו לכנסייה והתחילו לשיר יצירה לשחרורן מעולו של פוטין. הן גם ידעו כי עצם ההופעה בכנסיה אינה כרוכה בהפרת סעיף פלילי כלשהו בחוק. הן רק קיוו שההגנה המסוימת שהכנסייה תעניק להן תתקבל גם על דעתם של השליטים. הן לא הראשונות שטעו, ודאי לא האחרונות.
כן, גם אצלנו זה יכול לקרות. יש בישראל כמה הגבלות מעניינות על חופש הביטוי, אחת מהן קשורה ב"פגיעה ברגשות דת". תחת כותרת זו נשפטו טטיאנה סוסקין, האישה שבחרה לעצבן מוסלמים עם פוסטר של חזיר, וגם הנבלות שהשליכו ראש חזיר למסגד חסן-בק ביפו. אבל אפשר, אם השלטונות ירצו, ליצור מצבים בהם אנשים יישפטו בשל עבירות סל שקיימות גם בחוק שלנו, ביניהן משהו הקרוי "היזק ציבורי" שאפילו בתי המשפט שלנו לא בדיוק מבינים מה זה. יש גם הסתה, המרדה, וכיוצא באלה עילות נאות לסתימת פיות. משום מה, לא משתמשים בהם למסיתים בעד גזענות, לאנשים שמתירים את דמם של אנשים אחרים ולנבלות מן הקשת הימנית הקיצונית והשמאלית הקיצונית בפוליטיקה.
ביום שבו ייאסר מישהו בגלל ששר שיר מחאה אנטי ממשלתי בכיכר העיר, יידעו עד כמה חלש המשטר, כמה רע שאין לנו חוקה ושאנו לא באמת חיים בדמוקרטיה. עד אז, נשים שינסו לשיר בבית כנסת אורתודוכסי – כולכם יודעים בדיוק מה יקרה להן. מי צריך חוק, כשהדת היהודית בכבודה ובעצמה קובעת שקול באישה ערווה, זה לא משנה על מה היא שרה.
