בין נתניה לנתנז. קווים לדמות הערס הישראלי

מיהו ערס? כולנו יודעים לזהות אחד כזה שניתקל בו, אבל לפעמים צריך לאפיין ולתת סימנים. תחילה, הבהרה: אין לערס הישראלי מודל 2012 כל זיהוי עדתי שהוא. אשכנזי, מזרחי, יליד הארץ, מלח הארץ אפילו, מה שתרצו: כל אחד יכול, אם רק יאמץ לעצמו כמה קווי אישיות בסיסיים.

ערס הוא מי שלא רואה אותך ממטר, וכשהוא רואה - לא אכפת לו לדרוס אותך בדרך ליעד שלו. זה יכול להיות שושן ברבי, שפגיעתו הרעה הרגה שלוש הולכות רגל, וכולי תקווה שיימצא, ויימצא גם שופט רציני שיישלח אותו לכלא להמון שנים. אבל זה יכול להיות מישהו מסוכן בהרבה משושן ברבי: הפסנתרן מקומה 35, האנליטי? הקיסר מקיסריה? אם תתבוננו בהם בלי דעות קדומות ובלי הערצת גיבורים מיותרת, תגלו ערסים. חכו רגע עם הקללות: מיד אבהיר.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

6,000 ש' בלי לעבוד. המדינה נגד תעסוקת חרדים / שלומי צדקי

בטח לא פראיירים בבריכה / דולב רביד

כשחושבים על זה, גם הם ערסים (צילום: אליעד לוי)

הם לא רואים אותך ואותי ממטר כשהם מחרחרים את המלחמה הבאה. לי אין ברירה אלא לשאול את עצמי אם אני וילדיי נהיה בין 500 המתים הצפויים בה, אבל אני יודעת היטב שהם וילדיהם לא יהיו במניין הזה. הם לא רואים אותי ואותך בכלל, הם רואים רק גרפים ומצגות כשהם מדברים על הכיס שלי, כשהם ממציאים גזירות כלכליות שפוגעות בי יותר ויותר ובהם בכלל לא, כדי לממן את חרחורי המלחמה שלהם.

הם לא מבינים שאת, אתה ואני קיימים וראויים לאותה תשומת לב מכבדת שראוי לה קבלן הקולות השכונתי שלהם, טייקון המחמד הנכלולי, הרב עם כוחות העל המדומים או החבר'ה הקדושים מהסיירת. ולא, הם לא ינקפו אצבע בזמן אמיתי כדי למנוע את הפגיעה הצפויה בכולנו, בדיוק מפני שלא ראו אותנו בזמן, ממטר או בכלל, ולא עצרו באדום, ולא עצרו בכלל. מכה קלה בכנף, זה כל מה שהיינו עבורם בטרם הפכנו לסטטיסטיקה יבשה.

מאיימים ב"תחזיקו אותי"

ערס לעולם לא ייטול אחריות אחרי שהוא פוגע. אכלו-לי שתו-לי, תפרו לי תיק: אלה מילות הקסם של ערס צעצוע שנדרש לשאת בתוצאות של מעשיו. ערס פוליטי רם מעלה בכלל לא נדרש. הפסנתרן ניהל ממשלה כושלת ובה התחיל להפריט אותנו לדעת ולמכור אותנו לטייקונים, וכשפרש מן הזירה הפוליטית לראשונה, הלך לעשות לביתו. זוכרים? בינתיים, השאיר אחריו מפלגה חרוכה עם חובות כבדים, אבל אלה שייכים לעבר, אז למי אכפת. בדיוק אותו דבר קרה עם הקיסר מקיסריה, שהשאיר אחרי לכתו מפלגה מפוררת, חובות כבר אמרנו, אחריות כבר אמרנו - בכלל לא.

מאוהבים במכוניות יוקרה, שיכורי כוח. הערסים מסכנים אותנו (צילום: עידו ארז)

כשלא נוח לערס להיות במצב שבו הסביבה מתעלמת מגדולתו, צדקתו ונפלאותו בעיני עצמו, הוא בורח - ועושה חיים במקום אחר, ושיישרף העולם. בעודי מנסה להימלט לירושלים עם ילדיי בשבוע השני למלחמת לבנון השנייה, אחרי שבוע במקלט דחוס ועלוב וזנוח בגליל, ספרתי עשרות פסי חריכה של קטיושות שחרצו צלקות בעמק, ראיתי את העשן המיתמר מעל נצרת שהופגזה וילדים מתו בה ברחוב בהיעדר מקלט, היערות סביב קריית שמונה בערו באש זרה. הפסנתרן לא טרח לחזור מחו"ל. נעלב. לא הציעו לו תפקיד מתאים. אין תפקיד? תבוא לעזור לפנות קשישים ונכים למקלטים ואחרי זה נשמע אותך מדבר על חמש מאות ההרוגים שאינך מכיר.

ומה עשה באותה עת הקיסר? משימת הסברה באנגליה. עם הקיסרית. כולנו זוכרים שהמשימה עלתה לבונדס עשרות אלפי דולרים לשבוע אחד של בילויים בממלכה המאוחדת. כשילדים מתו כאן במלחמה, הוא והגברת התפנו לתיאטרון באנגליה, להוצאות כבדות על כביסה ומספרה: הסיפור ידוע. ועדת האתיקה נזפה, אבל אי אפשר להוציא מן האיש, אפילו הוא קיסר, את הערס הקטן שחושב שמגיע לו. וזה האיש שיחליט על מלחמה כשהוא יודע גם יודע שהיא רק תעכב את הגרעון האיראני, ושאין בידו היכולת לממש את איומיו: בדיוק כמו כל ערס שכונתי, שמאיים גבוהה גבוהה ב"תחזיקו אותי". הערס השכונתי יכול לדרוס שלושה אנשים. הממשלתי יכול לדרוס את כולנו.

הם מאוהבים במותגים ובסמלי סטטוס כמו אחרון האנשים שאתם בזים להם על הצורך להתהדר בזה ובעושרם. הם מכורים לשעוני יוקרה, לחליפות עילית ולסיגרים קובניים. הם נוסעים במכוניות חרישיות ושחורות שמבעד לחלונותיהם המואפלים לא נשקף כלום. ועכשיו הם לא לבד: רק בשבוע שעבר צירפו שלישי, גם הוא מהיחידה, גם הוא לא מבין כלום באזרחים ובמערכות אזרחיות ורואה אותם רק כצרות פוטנציאליות לשב"כ. העברת הלפיד לשלישי התרחשה בתחנת דלק. כמה סימלי, כמה מכוער, כמה שקוף.

סימן היכר אחרון של ערסים הוא, שלעולם לא יודו בכוונותיהם האמיתיות ותמיד ידביקו לעצמם תדמית של בריות מהוגנות ותרבותיות, אבל לפעמים פסנתר לאחד ואנגלית משובחת לשני זה לא מספיק. חשד כבד, בעייתי עד מאוד, משותף היום לעשרות אלפי ישראלים: שחרחורי ה"תחזיקו-אותי" נועדו להסיט את תשומת לבנו מכמה קשה לחיות בארץ הזאת ולשכנע אותנו שטוב למות בעדה, אולי אפילו עדיף למות, ובלבד שחבורת הערסים תמשיך לדהור ברכבים משוריינים אל הלא-נודע. עד שמישהו - כלומר, הציבור - יעצור אותה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il