מפלצות התהילה: אחרי 20 שנה שוב אינני ילד

אני לא רוצה לבאס אתכם על ההתחלה, אבל לחורחה לואיס בורחס יש סיפור קצר (בספר "גן השבילים המתפצלים") על האלים היוונים שיורדים מהאולימפוס יום אחד, ובאים לבקר בעולם המציאותי שלנו. כולם מתרגשים וזה, לראות את זאוס ונפטון ואתנה והרה בחיים ובמציאות. הם עולים על הבמה, וכולם מחכים למוצא פיהם. ואז, אחרי ציפייה ארוכה ודרוכה, האלים פותחים את פיותיהם ו... הם יודעים רק לשאוג ולצרוח. כמו חיות בספארי. הם לא שונים משור, נשר ואריה. אין להם שפה.

זה לא שלמשינה אין שפה. יש. בחצי הראשון של המופע שלהם, לכבוד 20 שנה למפלצות התהילה, הם עשו את כל הרצועות של אלבום המופת שלהם. הם עשו אותו מעולה. יובל בנאי והחבר'ה נראים היום על הבמה עוד יותר טוב אפילו ממה שנראו אז. ולהזכירכם, הם היו מלהיבים. רק ששום דבר לא השתנה בשפה שלהם מפעם. הם, או יותר נכון המפלצות, נשארו תקועות בעבר.

אחרי 20 שנה. משינה (צילום: בני דויטש)

העולם עבר תהפוכות מאז שיצא האלבום הנפלא הזה בשנת 1992. אימפריות עלו וקרסו, האינטרנט שינה את העולם לבלי הכר, מודלים עסקיים הפכו את עולם המוסיקה למציאות חדשה, ואפילו יובל מאחר עוד מעט בגלל ילד חדש. רק השירים של מפלצות לא השתנו.

יוצרים בדרך כלל, מחוללים שינויים בביצועים שלהם. כשלאונרד כהן עושה היום את סוזן, זה לא נשמע כמו בשנות השבעים. כשהרולינג סטונס עולים על הבמה עם סאטיספקשן – זה ביצוע אחר, שכולל בתוכו את ההתבגרות שלהם, את החוויות שחוו ב-30 השנים האחרונות, וגם את הזקנה.

יובל יאחר בקרוב שוב. בנאי (צילום: בני דויטש)

משינה נשמעה בחצי הראשון בדיוק כמו לפני 20 שנה. זה טוב? זה רע? זה מוזר. וזה בכלל משונה בהשוואה לחלק השני של המופע, בו ביצעו חמשת המופלאים של רוק אמצע הדרך ישראל, כמה מהלהיטים הגדולים שלהם ("בואי וניפול", "אניגודין", "אופטיקאי מדופלם", "נגעה בשמיים","את לא כמו כולם" עם סיום גרנדיוזי ומופלא ו"אין מקום אחר" בביצוע מעולה) מאלבומים אחרים.

כל אחד מהלהיטים האלה נאהב על ידי הקהל אתמול במועדון הבארבי בתל אביב, כמו שהיה אהוב כמעט מרגע שיצא. וכל להיט כזה קיבל אתמול ביצוע יפהפה, מיוחד, חדש. כזה שאפשר היה לשמוע בו לא רק את השיר ההיסטורי, אלא גם את המשקעים של כל מה שעבר על חמשת חברי הלהקה ב-20 השנים שחלפו.

הקהל על הרגליים. משינה (צילום: בני דויטש)

מפלצות התהילה הוא הטקסט העמוק ביותר בהיסטוריה של משינה. להקת הרוק הכי מרכזית בישראל ב-30 השנים האחרונות התחילה מהשוליים של הפינגווין, שהצמיחו את מינימל קומפקט בתחילת שנות השמונים, אבל התמרכזה מיד והפכה לאהובת הקהל. משינה 1,2 ו-3, "העמותה לחקר התמותה", "שיא הרגש", "להתראות נעורים" – כל אלה היו אלבומים טובים, אבל קלים לעיכול. רק מפלצות התהילה נתקע בגרון.

זה היה הטקסט הכי מסובך שהלהקה הזו יצרה, הכי מורכב. היה ברור שהוא יצא מעומק הנשמה שלהם. זה היה אמור להיות האלבום שישרוד במבחן האכזרי ביותר – מבחן הזמן. והוא עשה את העבודה. ועדיין, מחרוזת הלהיטים אתמול, אחרי שיובל בנאי הפך את התקליט, גרפה התלהבות הרבה יותר גדולה מצד א'. "מפלצות התהילה" שרד את מבחן הזמן, אבל הקהל נשאר אותו הקהל, שמעדיף להיטים קלילים יותר.

משינה הפכה בעשור האחרון ללהקה שחיה מאיחוד לאיחוד. זה טוב. כל יום שנה עגול הוא סיבה טובה לחזרה לבמה, סיבה למסיבה. זו להקה שחיה מאדי הדלק של עצמה, ועדיין יש לה בשפע. מעניין אם יש להם מספיק דלק גם לאלבום חדש.