שישי עם טל ברמן: האוכל מחומם, המלצר נחמד
לתוכנית של הערוץ הראשון "שישי עם טל ברמן" אין שום סיכוי לנצח, בעיקר מפני שהיא מורכבת משאריות מחוממות. לפחות המגיש מעורר אמפתיה עד כדי רצון לשדך אותו לבת של השכנים. אריאנה מלמד מתוסכלת מהתוכנית ומהסטטוס של ברמן
יתכן שכבר איננו יכולים להתחבר לתכניות אירוח בליל שבת כאל מדורת השבט. יתכן אפילו, שסוג המדורה הזה מבחינתו של הצופה הישראלי הממוצע, לא שווה אפילו כיבוי צופי. עובדה: רוב העם הצופה בוחר באחד נגד מאה.
ביקורות טלוויזיה נוספות ב-ynet:
"טקסי דרייבר 2": תורידו אותי כאן בבקשה
הביוגרפיה של וויטני יוסטון: סרט ללא ניצוץ
"חמש מצלמות שבורות": חובת צפייה אזרחית
בפרומו של אחד נגד מאה ביום שישי, אפשר היה לראות את כל ההבדלים בין זה לבין המיזם שברמן נושא על כתפיו. נער חמוד וג'ינג'י עם כיפה, ענה לאברי גלעד: "וירח בעמק איילון" עוד לפני שהסתיימה השאלה על שמש בגבעון דום. גלעד יצא מגדרו מרוב התלהבות, וחשף את הדמגוגיה שבלעדיה אי אפשר למכור לכם תוכנית בערוץ 2 בימים אלה. כל ילד שלמד בבית ספר ממלכתי דתי בכיתה ג' יודע את התשובה לשאלה הזו מתוך שינה, וגלעד יודע שזה המצב, אבל כדי שאתם תתפעלו, הוא מזייף התפעלות שאמורה לדחוף גם אתכם לצפות בו.
מנגד, בערוץ הראשון לא מוכרים לכם לוקשים, רק אטריות מחוממות מפעם. מצעד המרואיינים של ברמן נראה ונשמע כמו שאריות מעיתוני יום שישי. ראשית, לי קורזיץ ומחלת הדם שלה. יכולתם לקרוא על זה בפרומואים לידיעות אחרונות לפני יום שישי, בעיתון עצמו בשישי ולבסוף לקינוח גם אצל ברמן. גם דייויד בלאט שהופיע אחריה הוא שארית מחוממת אחרי שכמעט שבוע שלם עסקו בו כל ערוצי התקשורת האפשריים בכל מדיה.
העסק עובד ככה: כלי תקשורת מרכזיים מסכמים עם מרואיין על בלעדיות או לפחות על ראשוניות. המרואיין מגולל את סיפורו הטראגי/ דרמטי/ מקומם/ אמיץ, ולבסוף מגיע הערוץ הראשון ומלקט את הפירורים שנותרו וממחזר אותם. זה עצוב, אבל זו דרכו של עולם שטוף רייטינג.
בין אלה לבין ליה קניג המקסימה כתמיד, מנווט טל ברמן בחן בלתי מצוי. לו הייתי קשישה בשני עשורים, הייתי יושבת עם המסרגות מול הערוץ בעודי מייצרת סוודר לנכד, ואומרת לבן זוגי הקשיש כמוני, "תראה תראה איזה יינגעלע מתוק, חבל שיש לו טבעת על האצבע, היה יכול להיות שידוך טוב לבת של השכנים".
משימה בלתי אפשרית
כיוון שטרם הגעתי לגיל שבו אפשר להתחיל להתנהג ככה, אני יכולה להתבונן בברמן בתערובת של אמפתיה ותסכול. הוא נשמע אינטליגנטי ורהוט, הוא באמת מתעניין בסיפורים שמרואייניו שוטחים בפניו באולפן, הוא יודע לשאול בלי להעיק, יודע לבדר מבלי להציק. כל התכונות המצוינות הללו לא יעזרו לו ליצור תוכנית טובה יותר, משום שרוממה תקעה אותו במשבצת בלתי אפשרית ובלי שום סיכוי לנצח.
נעים לשבת מולו. הצרה היא שהעם לא רוצה נעים. העם רוצה מרגש, ופירושו של זה בעשייה הטלוויזיונית ב-2012 הוא כסף תועפות שנשפכות על מיזמים הזויים, רצוי מזן הריאליטי או השעשועון.
כשאף אחד לא אוכל ג'וקים, לא זוכה במיליון שקלים, לא מתמוטט מאושר או מפסיכוזה בשידור חי, הדבר החמקמק הקרוי ריגוש פשוט לא מתקיים. גם טל ברמן יודע את זה ולכן נוסיף לשבחי האומץ, עיטור של גבורה. החיוך הסימפטי שלו, הנמשך לאורך התכנית, גם הוא שריד לעידן שאולי היה מלא תאורה מעצבנת אבל יתכן שהיה טוב יותר.
אם ימשיך כך, יש לברמן סיכוי להפוך בקרוב לדינוזאור. אם רוממה רוצה שברירי אחוזים של רייטינג יותר ממה שיש לה בערבי שישי, היא צריכה להשקיע בתוכן ויפה שעה אחת קודם, כמו שהיו אומרים פעם. עד אז, כל מה שנותר לי לייחל לעצמי, הוא להזדקן בנחת מול טל ברמן. לכו תדעו, אולי הוא יחזיק מעמד במשבצת שלו עד שבאמת יהיו לי נכדים, או עד שאלמד לסרוג סוודר.
