שבוע קולנוע צ'כי: הצד האפל של פראג
צ'כיה אמנם צועדת קדימה במונחי התפתחות מערביים, אבל הסרטים משם המציגים בסינמטקים אצלנו עוסקים בצד האחר של התרבות המוזהבת: השתלטות הקפיטליזם על הכלכלה, השחיתויות הפוליטיות והטראומות שנותרו משלטון הנאצים
כתבות מגזין נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
- בעשר אצבעות ותחת: ראיון עם סת' מקפרלן
- קולין פארל בראיון: "כיף לחזור לסרטי אקשן"
- איזו מין אנימציה: גלגוליו של הסקס המונפש
וכך, צ'כיה של היום נהנית ממעמד בינלאומי ראוי (במיוחד בארצנו, שצ'כיה קשרה עצמה אליה כידידה נאמנה מאז ימי קום המדינה ואף במציאות העכשווית), כלכלה יציבה יחסית בנוף האירופי, רגישות סוציאלית (עלות המחייה זולה באופן בלתי נתפס לכיס הישראלי), חיי תרבות משגשגים וחיי לילה פעילים, וגם כמובן נכסים היסטוריים נדירים שממגנטים אליה מליוני תיירים מכל העולם.
"תחי המשפחה"
אבל למה שנראה כסיפור הצלחה אדיר לנגד עיניים מערביות, יש גם צדדים פחות יפים לעיניים מקומיות - ועדשת מצלמת הקולנוע של היוצרים הצ'כיים העכשוויים היא דרך טובה להביט בה מזווית אחרת, מעמיקה יותר, מורכבת יותר. פסטיבל הקולנוע הצ'כי השני שנפתח הערב (א') בסינמטקים בישראל הוא הזדמנות טובה להיחשף לצדדים המגוונים והפחות סימפטיים של החברה הצ'כית ולגלות שחלק מ-Zlata Praha ("פראג המוזהבת", כינויה של העיר) - הוא לא יותר מציפוי זהב ומתחתיו הרבה שחור, או גוונים מפוקפקים של אפור.
שניים מהסרטים שיוקרנו במהלך הפסטיבל - "תחי המשפחה" העלילתי ו"הגנה סטייל דרנוביצה" התיעודי - עוסקים באופן ישיר בסוגיה שמטרידה את הצ'כים יותר מכל: תאוות הבצע והשחיתות במגזר הציבורי והפרטי - מעין בן כלאיים מעוות של הבירוקרטיה הממסדית הישנה של המזרח וההייפר-קפיטליזם החדש של המערב. כמו רבות ממדינות מזרח אירופה, שינוי הכיוון של הכלכלה המקומית וגל ההפרטה שבא איתו, הניב הרבה פירות מתוקים ועסיסיים לצ'כיים, וגם הרבה יותר מדי כאלו רקובים מלאי תולעים.
חיקוי מעוות של החלום האמריקני
במקרה של "הגנה סטייל דרנוביצה" ("Catenaccio à la Drnovice") מדובר בדוקומדיה חביבה, מלאת הומור וציניות כמיטב המסורת הצ'כית, אותה מוביל הבמאי ראדים פרוחאזקה (שיגיע ארצה כאורח הפסטיבל) בכפר צ'כי על פי המטווה של מייקל מור בערי ארצות הברית. הסרט, שמתחיל ונגמר בפארק דינוזאורים מוזנח במוראביה, מנסה לפענח את התעלומה: כיצד הפך מועדון הכדורגל האלמוני מהכפר דרנוביצה למעצמה בסדר גודל מקומי בשנות התשעים - ואיך לעזאזל קרס לפתע כמו הדינוזאורים האמיתיים, של פעם.
"הגנה סטייל דרנוביצה"
פרוחאזקה יוצא להרפתקה בדרנוביצה, בה עדיין מזדקר לו איצטדיון עצום שהוקם ונזנח כפיל לבן, יותר מאשר דינוזאור. באמצעות עדויות תושבים מקומיים, חומרים דוקומנטריים, ומומחים לכלכלה, נגלל בפנינו סיפורה של קבוצת כדורגל צנועה שנדחפה במעלה הטבלה על ידי תאגידים שונים ומשונים שהשתמשו בה לצורך הלבנת כספים בנוף הירוק של הכפר - הרחק מעיני הציבור.
סיפור עלייתה ונפילתה של דרנוביצה הוא עדות מרתקת לא רק לעסקי הכדורגל ומה שעומד מאחוריהם (גם אצלנו, ודוגמאות כמו גיידמאק ודומיו לא חסרות), אלא גם להשלכות הקריטיות של הקפיטליזם על מדינות הגוש המזרחי. סיפורה המפוקפק של פ.ק. דרנוביצה הוא סיפור מוכר בצ'כיה, אולם פרוחאזקה קושר אותו בחולאי הקפיטליזם החזירי כפי שהוא הושתת במדינות מזרח אירופה מאז נפילת הקומוניזם - ובעצם בעולם כולו.
פועלים מעלימי מס ופונקציונרים למיניהם הפכו לבנקאים מושחתים בעידן החדש - אוליגרכים של ממש שרוקנו את נכסי המדינה מתוכן. השחיתות נשארה - אלא שהונאות הרוכלים הקטנים הפכו לשערוריות של ממש במיליוני דולרים שמתרחשות בהנהלות הבנקים והמוסדות הכלכליים.
"הגנה סטייל דרנוביצה" הוא סרט קטן, אבל הוא משרטט בחצי חיוך תמונה עגומה של החלום הצ'כי - כחיקוי מעוות של החלום האמריקני. כך במקרה של המכונאי יאן גוטוואלד, שהוביל את דרנוביצה אל פסגת הכדורגל הצ'כי כמנהל הקבוצה, ובדיעבד התגלה כאיש קש של בנקאים מושחתים - ממש כמו ולסטה פרקנובה, שרת ההגנה של צ'כיה עד 2009. בימים אלה היא עומדת במרכזה של פרשיית שחיתות אדירה שנחשפה. מתברר שבזמן כהונתה היא הובילה מהלך לרכישת ארבעה מטוסי תובלה מתוצרת ספרד במחיר מופקע, ובדרך שלשלה לכיסה הפרטי מיליונים - מעין עמלה על תרומתה להשלמת העסקה המופרכת.
חשיפת פרשה זו מאיימת על הממשלה הנוכחית בצ'כיה, אך השחיתות במדינה פוגעת גם במבנה החברתי וגם בחייהם הפרטיים של האזרחים ובכך עוסק הסרט העלילתי החדש שהפיק פרוחאזקה וביים רוברט סדלאצ'ק, "תחי המשפחה" ("Rodina je základ státu"), שיפתח את הפסטיבל. סרט מסע זה מלווה את הגיבור - בנקאי בכיר שהיה שותף להונאת ענק ונדרש להעיד נגד מפעיליו - במבצע המילוט שלו מהמשטרה ומשותפיו לפשע. תוך כדי הוא מגלה מחדש את עצמו, את משפחתו ואת חבריו. מסתבר שמתחת לחליפה והעניבה מסתתר עדיין בן אנוש, עם רגשות ורגישות.
הסרט על מילוש פורמן
לצד פרשיות השחיתות שמטלטלות את צ'כיה כיום, צצו לאחרונה שלדים מהארכיון של ה-STB (ה-KGB הצ'כי) ששופכים אור לא חיובי במיוחד על כמה מהנערצים בגיבורי התרבות המקומיים. כך במקרה של הסופר מילאן קונדרה והזמר יארומיר נוהאביצה - סמלי ההתנגדות האזרחית לשלטון הקומוניסטי, שנחשפו לתדהמת רבים כסוכנים חשאיים בשירות הממסד. מדובר בתסמונת גינטר גראס בגרסה הצ'כית שלה, ובה לקו רבים.
במאי הקולנוע מילוש פורמן ("קן הקוקיה", "שיער", "אמדאוס") אולי לא הלשין והפליל מתנגדי משטר בשירות הממסד, אולם בסרט הדוקומנטרי "מה שלא הורג אותך" הוא חוזר לצדדים אפלים בביוגרפיה שלו. הקולנוען המוערך שזכה בשני אוסקרים מאז ערק לארצות הברית ב-1968 חוזר לנופי ילדותו כשהוא מלווה בנכדיו האמריקנים. הוא מבקר גם באושוויץ - שם נרצחה אמו שהיתה פעילה אנטי-נאצית.
הניסיון לסגור מעגל משפחתי המתועד דרך המצלמה של מילוש סמידמאייר פותח פצעים כואבים מן העבר: היחס אמביוולנטי של הבמאי לבני עמו, ומערכת היחסים השברירית שלו עם בניו התאומים פטר ומאתיי, אותם נטש בדרכו לארצות הברית שם הקים לעצמו משפחה חדשה. הסרט מאפשר הצצה אינטימית לקורותיו של יוצר רב השפעה, אשר השאיר מאחוריו את חייו הישנים במולדתו לטובת האפשרויות שהציעה לו אמריקה. כיום כשהוא חוזר לצ'כיה, הוא מוצא מדינה סימפטית ותרבותית עם קולנוע מתקדם וכדורגל מתדרדר, והרבה מאוד בעיות אחרות.
