איך מתמודדים עם תלמיד חולה? טיפול גם למורים
ד"ר יוספה אייזנברג חקרה כיצד מתמודדת מערכת החינוך עם תלמידים שלקו במחלות קשות, וגילתה שצוות ההוראה לא מוכן לסיטואציה: "המורים לרוב אובדי עצות. הם עלולים לחוש אובדן ובדידות קשה". המלצתה: סיוע של אנשי בריאות הנפש
חוזרים ללימודים - כתבות נוספות ב-ynet:
- המרוץ לגנים חדשים: רחובות ותל-אביב בצמרת
- אין כסף: בעלי לקויות ילמדו במסגרות רגילות
- עתירה: ילדים אתיופים מופנים לשווא לחינוך מיוחד
- סבל בכיתה: חצי מהתלמידים בירושלים ללא מזגן
- תקציב החינוך עלה, עדיין חסר כסף: 'מנגנון מסואב'
סיפורה של א' ואחרים מובאים בספרה החדש של ד"ר יוספה אייזנברג, ראש המסלול לחינוך מיוחד במכללה האקדמית לחינוך "אחווה". הספר, "סימני דרך לשילוב בריא של הילד החולה" (הוצאת "מופת"), בוחן את דרכי ההתמודדות של מערכת החינוך עם תלמידים החולים במחלות קשות, וממנו עולה שלמרות החשיבות הרבה שיש למערכת החינוך בהחלמת הילד, רק מעט מאוד מורים מקבלים הכוונה והדרכה מקצועית בנושא.
ד"ר אייזנברג מדגישה שאף על פי שמחלה כרונית עלולה להפוך למחלה סופנית, ולמרות הירידה בתפקודים הפיזיים או השכליים, התלמידים ממשיכים לנסות ולפקוד את בית הספר ולקיים עד כמה שניתן מערכת חיים רגילה. עם זאת, לדבריה, במערכת החינוך לא קיימות תוכניות הדרכה שבהן יש קווים מנחים שיסייעו לאנשי החינוך השונים ובהם מורים, גננות, מנהלים ויועצים חינוכיים.
"כיוון שהמערכת הבית ספרית היא לעתים המקום היחיד שבו התלמיד משתקף כילד ולא כמטופל, יש חשיבות רבה לגיבושה של תוכנית לימודית השמה דגש על הידע החיוני שלו זקוק המורה בטיפול בילד חולה", היא מדגישה. "הניסיון מלמד שבדרך כלל יש רק מורה אחד או שניים בכל בית ספר שמתמודדים באותה עת עם תלמידים החולים במחלות קשות. לכן, בהיעדר הנחיות ברורות, המורים הללו יתקשו להעריך את מעשיהם בכיתה ומחוצה לה".
לטענת ד"ר אייזנברג, המורים זקוקים לליווי צמוד של אנשי בריאות הנפש לכל אורך התהליך ובמיוחד בשלב הסופני: "אם חלילה הילד נפטר, המורים - כמו התלמידים - הם לרוב אובדי עצות. הם חווים אובדן ומרגישים תחושת בדידות קשה".
דילמת הכיסא הריק
הדילמות והסוגיות נבחנו במחקר על רקע ההבדלים המשמעותיים שנמצאו בתהליך שילוב של ילד שחלה בזמן הלימודים לבין שילובו של ילד שהגיע חולה לכיתה לאחר שנשא את המחלה מלידה או במשך שנים אחדות. במהלך המחקר עלו שאלות כגון "שמירת הכיסא הריק – כן או לא?", או "חלוקת התעודה - כן או לא?" וכן מה לעשות במקרה שבו הילד נעדר חודשים ואף שנה שלמה.
כתבות נוספות בערוץ החדשות של ynet:
- אשת העצור: ברבי קרא לבעלי - והרס 4 משפחות
- החשוד בלינץ' בירושלים: "עצרו אותי סתם בשבת"
- "שחררו את פוסי ריוט": מחאה נגד פוטין
מהמחקר עולה ש"שמירת הכיסא הריק" מלמדת על משמעות רגשית רבה, הן מצד הילד והן מצד המורה. "יש בכך חשיבות רבה לתחושתו הפנימית של התלמיד ולהסתגלותו הטובה", מציינת ד"ר אייזנברג. "גם התעודה היא בעלת חלק חשוב במרקם החברתי של התלמיד, ובכל מקרה, גם אם הוא נעדר תקופה ארוכה - יש למצוא את הדרך להעניק לו תעודה, ייחודית ככל שתהיה".
ענת, מורה בכיתה א', מתארת במחקר את ההתמודדות עם תלמידה שחלתה בסרטן. לדבריה, "הקשרים החברתיים היו חשובים מאוד עבורה, אבל הילדים בכיתה שלה לא תמיד גילו חמלה מרובה למחלה. אמרתי להם שזאת פשוט חובה לבקר אותה בביתה. היינו שולחים לה אגרות ברכה וציורים ואם היה מתקיים טקס בבית הספר והייתי מזמינה אותה, הייתי צריכה לדאוג שהיא תהיה בפינה סטרילית ושיהיה לה מקום לשבת. הרבה פעמים היו רגעים שממש נשברתי ובכיתי נורא".
ד"ר אייזנברג מוסיפה שיש חשיבות רבה גם למפגש הראשוני של המורה עם הילד והוריו וכן עם צוות בית החולים, שכן כך ניתן לפזר את הערפל ולהקטין את החששות: "אף שמרבית המורות מתמודדות עם משימת השילוב במידה לא מעטה של סיפוק, עדיין יש בעבודתן תחומים של חוסר ידע, מבוכה, חוסר שיתוף פעולה ושחיקה, שיש בהם כדי להקטין שילוב אופטימלי או להכשילו".
לפנייה לכתב/ת 
