מוטי גלעדי: "יש בחוץ רעב לבידור שנוגע בקהל"
כבר ארבעה עשורים שמוטי גלעדי הוא חלק בלתי נפרד מעולם הבידור הישראלי, אבל מהמסך הגדול הוא נפקד כמעט לחלוטין: "בדיעבד אני מכה על חטא". מזל שדובר קוסאשוווילי הגיע והכניס אותו למיטה עם רובי פורת שובל ב"רווקה פלוס". ראיון
יותר מעשרים שנה חלפו מאז התארח מוטי גלעדי (65) על מסך הקולנוע בסרט עטור הפרסים "מעבר לים" (1991), שם הופיע בתפקיד הדוד העשיר מאמריקה שמפציע בחייה של משפחת ניצולי שואה בתל אביב של שנות החמישים.
עשרים שנה, אם לא מחשיבים הצצה לרגע ב"אסקימו לימון - החגיגה נמשכת" (ניסיון אומלל להחיות את הסאגה בכיכובה של שלישיה חדשה), השתתפות בדרמה הקצרה "הללויה" של דני סירקין, והופעתו כעוזי הרזה ב"חסמב"ה - דור 3" הטלוויזיונית, שרצה משך עונה ב-HOT.
ראיונות נוספים בערוץ הקולנוע של ynet:
- בעשר אצבעות ותחת: ראיון עם סת' מקפרלן
- קולין פארל בראיון: "כיף לחזור לסרטי אקשן"
- מריל סטריפ: "נשים הופכות מערכות יחסים לדת"
אבל גם לפני כן לא הרבה גלעדי, מגדולי הבדרנים שלנו, להופיע בסרטים מתוצרת מקומית. למעשה, לזכותו נזקפת השתתפות בצמד סרטי הבורקס "לופו" (1970) ו"לופו בניו יורק" (1976) - בהם גילם בן תפנוקים אשכנזי - וזהו, בעצם.
כעת הוא חוזר עם תפקיד ב"רווקה פלוס", סרטו החדש ומעורר המחלוקת (כי איך אפשר אחרת...) של דובר קוסאשווילי, שיעלה בסוף השבוע על האקרנים. לא בטוח שגלעדי יאהב את המילה "קאמבק", אחרי הכל - הוא מעולם לא עזב לשום מקום, ומלווה אותנו כבר ארבעה עשורים ויותר. אך ככל שהדברים אמורים בקולנוע הישראלי, נראה שהסרט עשה לו חשק לעוד.
"זו לגמרי אשמתי", אומר גלעדי בראיון שנערך עמו בבית קפה תל אביבי, שנקטע מדי פעם על ידי דמויות מיתולוגיות מעולם הבידור הישראלי שחולפות על פנינו או מתקשרות אליו לנייד. "היו סרטים שדילגתי עליהם בגלל התסריט, או מה שהתבקשתי לעשות במסגרת התפקיד. חשבתי על הנכדים והנינים לעתיד שלי. עשיתי בזמנו עוד סרט בגרמניה, קופרודוקציה ישראלית-גרמנית, אבל זה לא הרבה, ובדיעבד אני מכה על חטא".
"צריך לכבד את הפרובוקציה"
ב"רווקה פלוס" גלעדי מגלם את דמותו של ד"ר שוחט, שנוטל חלק בתכסיסיה של אם מפלצתית (רובי פורת שובל) שמוכנה לעשות כל מניפולציה כדי לגרום לבתה הרווקה (יעל טוקר) להרות. ההיבט הפרובוקטיבי המניע את הסרט, שכולל סצינת אונס המזכירה יותר מכל רגעים קיצוניים מסרטי אלמודובר - אינו משנה את העובדה שמדובר בסאטירה חברתית, לעיתים מבריקה, שעניינה הלחץ החברתי על נשים להרות.
אז כן, זהו סרט בוטה. והדמויות בו, כולל זו שמגלם גלעדי - גרוטסקיות לעיתים עד כדי כיעור. אבל מבעד לעולם הדימויים הגס, בוקעת אמירה חריפה על מהות האמהוּת ועל גיוסו של הרחם הנשי בשירות הבורגנות הסקסיסטית והדכאנית.
גלעדי, כמדומה, מנסה להיות זהיר כשהוא מתייחס אל העולם שמתאר פה קוסאשווילי ואל התגובות הקיצוניות שמעורר סרטו הנוכחי. "דובר הוא במאי מעולה ופרובוקטיבי", הוא אומר. "הפרובוקציה מטבעה מעוררת שאלות וויכוחים, וזה משהו שצריך לכבד אותו. אז כן, אני יכול להביע רגישויות במקומות מסוימים ולהגיד שאני חושב אחרת.
"אני לא בהכרח חייב להסכים עם הצגת מערכת יחסים כזו וכזו בין אם ובת, או האתגר מעורר התהיות - או אפילו אנטגוניזם - שהיא מציבה לה. אבל יש לי הערכה לדובר ולאופן שבו הוא עושה את הדברים. בעיני, דובר הוא דווקא מאוד פמיניסטי ומאוד רגיש, ואני רואה לפניי דרך ארוכה איתו".
ד"ר שוחט בגילומו של גלעדי הוא עוד אחת מהדמויות המניפולטיביות והנצלניות שמשרטט "רווקה פלוס". העולם שמעצב קוסאשווילי כמו מבקש להשתלט על הגיבורה הנשית של סרטו, באמצעות רחמהּ. באופן מפתיע או לא, זהו כלל לא תפקיד קומי. "הרופא הרציני מתגלה כמישהו שונה", אומר גלעדי. "הסצינה שלי בחדר המיטות עם רובי פורת שובל באה לצופה בהפתעה, קאט מהיר, וזה חלק מהאמירה של הסרט על בני אדם - מתחת למעטה הבורגני אנחנו בעצם אנשים מוטרפים".
גלעדי, מתברר, לא כל כך הכיר את סרטיו הקודמים של קוסאשווילי כשנקרא על ידי הבמאי לגלם את התפקיד. התנאי המוקדם היחיד שהציב היה שלא להופיע בעירום, מה שלא פטר אותו לחלוטין מסצינת מיטה. בכל זאת, סרט של דובר. "הוא במאי מעולה", מסכם גלעדי את החוויה. "בן אדם פתוח, חובק, מקשיב, משדר חום. אני באופן אישי זקוק לסביבה כזו. אז כן, הוא טיפוס, והוא מעורר רעש כך שחייבים להתייחס אליו, אבל הוא מרוויח את זה ביושר".
"הדבר האמיתי הוא ההמצאה של הרגע"
כבר יותר מארבעים שנה שגלעדי הוא חלק בלתי נפרד מעולם הבידור הישראלי. הוא הופיע בגרסת המחזמר של "איי לייק מייק" שהפיק גיורא גודיק המיתולוגי, כתב את המילים לשיר "את ואני נולדנו בתש"ח" שביצעה עדנה לב וכבש את המקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1973, וכמעט הפך לחזן בברוקלין כשעזב לארצות הברית בשנות ה-70.
הוא העלה את מופעי הבידור המצליחים "שלכם בפאניקה", "רבותי, ההיסטריה חוזרת" ו"המוסד לבידוח לאומי", הופיע בתחרות האירוויזיון בנורווגיה עם "יבוא יום" שביצע יחד עם שרי צוריאל (קיפי מ"רחוב סומסום") שהתמקם במקום הלפני אחרון, והקליט בשנות ה-80 את השיר הפופולרי "בבר" שכתב יחד עם המוזיקאי יורם צדוק (במהלך הראיון הוא מקבל טלפון מפתיע ממושא השיר, שהפך מלצר יפואי לגיבור תרבות). בימים אלה הוא מופיע לצד זוגתו, אסנת וישינסקי, בהצגת הבידור ממלאת האולמות "זוג משמיים", ונמצא בחזרות לקראת מופע חדש.
בין לבין הוא מנסה כבר שנים לסיים תואר במשפטים ("אמרתי לאהרון ברק שאת הדבר הזה, בסיס המשפט, כבוד האדם וחירותו, צריך ללמד כבר בכיתות בי"ת-גימ"ל. שהילדים יבואו הביתה וילמדו את ההורים הנובו-רישים שלהם").
מתבקש, אגב כך, לתהות על דעתו בדבר המעבר של הבידור הקל מהבמות המסחריות אל הטלוויזיה, ועל דור המצחיקנים של "ארץ נהדרת" ושות'. "לטלוויזיה יש מקדם משלה", הוא אומר. "אבל פעם היה קצב שונה, וברוב המקומות שאנחנו מופיעים בהם אנחנו מרגישים את הרעב לדבר הזה, הדבר האמיתי. בטלוויזיה אתה לא נוגע בקהל, ואין כמו לגעת, לארח את הקהל. מצד שני, אתה משמיע היום את 'הגשש' לבחור בן 18, וזה ממש לא מצחיק אותו. לך תסביר להם. קשה".
ובכל זאת, איך אתה מצליח לשרוד כבר כמה עשורים?
"איך קונים עד היום את הקוטג'? העובדה היא שאסנת ואני היום סוגרים אולמות. בלי טלוויזיה, בלי עיתונים, בלי שום מאמץ פרסומי, רק מפה לאוזן. אני יכול להסיק מזה על אהבת הקהל, ולזה אני מצדיע. אני יכול להבטיח לו שהוא בחיים לא יתאכזב ממני, ויקבל את המיטב שאנחנו יכולים להעניק לו. מבחינתי זה אומר שלמרות שאני יודע את הטקסט, אני כל ערב מנסה להמציא אותו מחדש, באינטונציה, בתזמון. הדבר האמיתי הוא ההמצאה של הרגע, לדעת להפוך את הקהל לפרטנר שלך. באופן הזה אתה חותר לבטל ולו את הקמצוץ של מלאכותיות, שחיקה, התיישנות, שיכולים לחדור פנימה".
למי אתה מתגעגע?
"להמון אנשים. לבועז דוידזון, הוא גאון בעיני. גם מנחם גולן. מתגעגע לשייקה אופיר, לפולי, שהיה הבמאי של גדי (יגיל) ושלי ב'המוסד לבידוח לאומי'. אני לא מתגעגע לאירוויזיון. יורם צדוק ואני כתבנו את השיר במסעדה בשכונת התקווה, על מפית. התחלנו להציע אותו לאנשים, עד שהילדים שלי באו ושאלו למה שאני לא אשיר אותו.
"עבדתי עם אמנים גדולים. הופעתי עם סמי דיוויס ג'וניור במלון 'הילטון' בזמן מלחמת לבנון, בפני חיילים פצועים. הוא אמר לי אז שאני צריך להיות בתכנית
האירוח של ג'וני קרסון. בסוף שנות ה-60 הייתי נסיך המועדונים ביפו. שם הכרחתי את יגאל בשן להתחיל לשיר, והוא נהיה כוכב. אני נתתי לו את השם 'בשן'. הזיכרון שלי כל כך בסדר. עלי, בחיי, אומרים 'זיכרונו לברכה'".
יידיש היא אהבה ותיקה אחרת של גלעדי, והוא ממשיך להופיע בשפה זו גם היום. לפני שנה שיחק בתפקיד הראשי בהצגה "האוצר של נפוליאון" לפי שלום עליכם, שהועלתה בתיאטרון היידישפיל, אך החוויה הגדולה ביותר הזדמנה לו כאשר הוזמן להשתתף בפסטיבל היידיש שנערך בוורשה ב-2007, שם ביצע את הגרסה היידית ל-"My Way" של פרנק סינטרה: "חמשת אלפים איש, רובם גויים, מאזינים לי שר ביידיש ברחוב בוורשה על במה ענקית. הרגשתי שזו הנקמה שלי באלה שרצחו את המשפחה של אבי. הנה, אני הצבר, אבא שלי היחיד שניצל, ואתם מוחאים לי כפיים".
