קצרצרים של שירה: יותם ראובני בעננים

עננים

מאת יותם ראובני

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל אִמִּי

וְעַל הַמַּיִם הַשּׁוֹקְעִים

בְּתוֹךְ מַה שֶּׁהָיוּ עֵינֶיהָ –

וְעַל הָעֲנָנִים

שֶׁחֲסֵרָה לָהֶם מַרְאָה.

שירו של יותם ראובני הוא שיר קינה. כמו רבים משירי הקינה הנודעים בתרבות העולם הוא מושתת על תמונות מתחום הטבע. התנועה בשיר מתחילה בתיאור מחזוריות המים בעולם. מתוך הים - המים התחתונים - מתאדה הנוזל ונהפך לעננים: למים עליונים. כאשר הים מתחבר אל הרקיע והמבט מטפס בעקבות העננים מעלה מעלה, המשורר נזכר באמו, שאולי גם היא נמצאת עכשיו במשכן עליון.

המים שעלו אל הרקיעים מעלים בתודעתו תנועה בכיוון הנגדי, של המים השוקעים בארובות עיניה של אמו. כך מצליח המשורר להחדיר אל מחזוריות הטבע הלא-נגמרת מחשבה על אודות סופיותו של האדם הקרוב ביותר. אם נרחיב את התמונה, אולי נראה ביחד איתו את הגשם שירד מאותם עננים והוא שוקע אל האדמה,

מרטיב את מה שפעם היו עיניה, במקום מנוחתה האחרון.

המחשבה על ארובות עיניה הריקות של האֵם מעבירה את השיר לתמונתו האחרונה. העננים שעלו השמימה הם נטולי מראָה משום שעיני האֵם לא יוכלו לחזות בהם, ולכן לא יהיה להם במה להשתקף. כך מצליח המשורר להמיר את תמונת המלאוּת שבמרכזה העננים בתמונת מראה הפוכה, דימוי כאוב של ריקוּת ושל חֶסר.

השיר החל בטיפוס מעלה והסתיים בנחיתה. נשים נא לב לדמיון שבין המילה "עננים" למילה "עיניים". במצב עניינים תקני, כשהאדם חי, עיניים יכולות לשקף עננים, אולם ארובות עיניים ריקות אינן יכולות להכיל עוד את השמיים, ארובותיהם, העננים שלהם. לעננים בשיר חסרה מראָה אבל זאת רק דרך מטונימית לומר שלמשורר חסרה מאוד אמו. במחזוריות החיים והמוות נפער חור. מן האֵם (והבן) נגזל מראה העיניים, הוחשכה מראת העיניים.

שיר קטן ומושלם זה, בן שש השורות, בנוי משלושה חלקים שווים: העננים המולידים את המחשבה על האֵם; המים המשנים כיוון מהשמיים אל זכר עיניה; ושוב העננים הבודדים אשר אין להם במה להשתקף.

מה מעטים הם האמצעים האמנותיים שבשיר. מה עמוק הוא הצער.

השיר לקוח מתוך הספר "עצב שנאגר בחלום", שוקן, 1982.