דמויות בלתי נשכחות על הסכין
הסופרת אריאלה בנקיר לא תמיד יודעת להסביר מדוע דמויות מסוימות נשארו איתה בלב גם זמן רב אחרי הקריאה בספר. אבל יש כמה כאלו, שכבר שנים מסתובבות לה בראש בלי לעזוב
כתיבת דמות היא מלאכה חמקמקה ומסובכת, ולא תמיד ברור מה הופך את הדמות לכזו שממשיכה להדהד בראשנו גם שנים לאחר הקריאה. לעתים אנחנו מתאהבים בה, לעתים מעשיה מעוררים בנו התפעלות וגאווה, ולעתים היינו רוצים לאסוף אותה בין זרועותינו ולהגן עליה מפני הרוע שמוטח בה. לפעמים היא אנחנו, והדמיון בינינו קשה ומטריד. לפעמים היא מי שהיינו רוצים להיות.
- זיו ביילין על אהבות גדולות מהספרים
- עינת יקיר על סיפורים שקופים
- יגאל צור קורא כל הדרך להודו
יש משהו לא הגיוני ואף בלתי סביר בדרישה לבחור רק חמש דמויות בלתי נשכחות. איזו מן רשימה ראויה לשמה לא תכלול את אן שרלי, ותום סוייר, ואלכס גיבור הספר "האי ברחוב הציפורים"? ומה לגבי אהרון קליינפלד מרעיד הלב מ"ספר הדקדוק הפנימי"? ופיטר פן, ועיילה, גיבורת הספר "שבט דב המערות"? ובכל זאת, לאחר התלבטות ארוכה בחרתי בחמש דמויות שעצם הזכרת שמן מעלה בי חיוך קטן, או הנהון של צער. קשה לי להאמין שיש מחמאה גדולה מזו עבור הסופר שכתב אותן.
"כל הסוסים היפים", מאת קורמאק מקארת'י
לו הייתי פוגשת את ג'ון גריידי קול הייתי מציעה לו, לפני כל דבר אחר, אמבטיה חמה. "בוא ושטוף מעליך את רגבי האדמה ואת ריח השעועית שטיגנת בלילות הקפואים במדבר ואת צחנת גללי הסוסים ואת האכזריות האנושית בה נתקלת בכל נקודה במסעך", הייתי מציעה לו. "התרחץ, ואז נדבר". סביר להניח שהוא היה מסרב. עליו להמשיך בנדודיו.
רק לאחר שקראתי באנגלית את ספרו הבלתי נשכח של קורמק מקארת'י הבנתי את יופיו והתאהבתי בו, ולא רק בתיאורים מלאי החיים (במשך שבועיים לאחר שקראתי את הספר חשתי צורך עז לנעול מגפי בוקרים או לבשל משהו על מחבת מפוייחת או לכל הפחות ללעוס קצת טבק), אלא גם בנער הזקן שיוצא למסע, שלעתים נדמה כי אין בו היגיון או תקווה או חמלה, ולעולם גם לא תהיה.
ג'ון גריידי קול אמנם רק בן 16 אך הוא מעולם לא ממש היה ילד. כמו שאר הדמויות בספר הוא נע בעולם שבו חום אנושי הוא מצרך נדיר. הוא נער על פי גילו, אך על פי כל קריטריון אחר - גבר שבע תלאות. זהו סיפור מסע לאורכה של ארץ קשה ומחוספסת ולעתים קרובות פשוט נבזית. הצדק הוא לרוב נוכח נפקד, האהבה מוכתמת באכזבה והתקווה נדירה כמעט כמו האושר. ועדיין, דמותו הייחודית של ג'ון גריידי קול מצליחה להתעלות מעל כל זה ולהותיר רושם יוצא דופן בקורא.
"שחר", מאת אסתר שטרייט וורצל
מהרגע הראשון היה לי ברור כי אחד מספריה של אסתר שטרייט וורצל יככב ברשימה הזאת, ולאחר התלבטות בין "אורי" , "אליפים", "מכתבים לצופיה" ו"שחר" בחרתי דווקא באחרון, למרות הממד הטרגי של הספר, ואולי דווקא בגללו. גם היום, כ-15 שנה לאחר שקראתי בו לראשונה, אני זוכרת קטעים קצרים ממנו, ונדמה לי שאני עדיין רואה את החיוך החם והסמכותי של הגיבור.
שחר, שכולו קסם ובגרות. שחר, שצבע את קירות חדרו באדום והקשיב לתקליטים בפטיפון. שחר, שדהר על גבי טרקטורים בשדות, שלבו היה רחב וחופשי מספיק כדי לבחור בחברוּת ולהתעלם מקודים חברתיים חסרי היגיון, התאהב בוורד היפה, והסתער על החיים ולעולם לא נרתע מאתגרים. על אף שהסוף ידוע מראש, והעצב נשזר כבר לדפיו הראשונים של הספר, עוד לא פגשתי מישהו שפיו לא נפער בהפתעה ועיניו לא דמעו בפרק האחרון.
"סדקו רוצה לחיות!", מאת קרל ברוקנר
אינני זוכרת כיצד הגיע הספר הזה לספרייתי, אני חושדת ששאלתי אותו בשלב מסוים מספריה כלשהי, ופשוט לא הייתי מסוגלת להחזיר אותו לספרנית ולהמשיך הלאה בחיי. הייתי תלמידה בבית הספר היסודי כשקראתי את סיפורה של סדקו ססקי. נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שלתקווה, נואשת ככל שתהיה, יש גבולות, ושהסוף איננו תמיד טוב.
סדקו ססקי הייתה רק בת שנתיים כשנפלה פצצת האטום על הירושימה, פצצה שלמרבה האירוניה נקראה "ילד קטן". כאשר היתה בת תשע חלתה בלוקמיה כתוצאה מהנשורת הגרעינית. הרופאים העריכו שנותרה לה כשנה לחיות, אך סדקו האמינה כי מנהג יפני עתיק יוכל להציל אותה: אם רק תצליח לקפל אלף עגורני נייר, היא תשרוד ותנצח את המחלה. במשך חודשים ארוכים קיפלה סדקו באצבעותיה החלשות עגורנים מכל פיסת נייר שמצאה, אך מעט לאחר שהשלימה את העגורן ה-644 נכנע גופה לסרטן והיא נפטרה. סדקו ססקי הייתה לסמל וסיפורה הונצח בספרים, פסלים ושירים. גם היום, למעלה מחמישים שנה לאחר שיצא לאור ספרו של ברוקנר, משמש סיפורה של סדקו הקטנה השראה לרבים.
"אלה תולדות", מאת אלזה מורנטה
ספרה המונומנטלי והיפהפה של אלזה מורנטה זכה להצלחה עצומה ברחבי העולם, ולטעמי, לא רק בשל האופן שבו תיאר את זוועות מלחמת העולם השנייה, אלא גם ואולי בעיקר בזכות דמותו בלתי נשכחת של אוזפה הקטן. ילד רגיש, חכם וטוב לב, שפרט בקלילות על לבו של כל מי שקרא את הספר - ואז שבר אותו לרסיסים.
אוזפה נולד כתוצאה מאונס אכזרי אך כל קיומו מבטא טוּב ואושר, גם אם האושר ניתן במנות קצובות להפליא. התהליך המכאיב שעובר אוזפה לאורך הספר, והרגעים בהם מתחילה המציאות לחלחל אט-אט לתוך עולמו, לא מצליחים להרוס לגמרי את נפשו. זוהי דמות חד-פעמית, שנכרכו בה יופי טהור וסבל גדול, והיא ממשיכה להדהד בראשו של הקורא במשך שנים.
"נשים קטנות", מאת לואיזה מיי אלקוט
הפופולריות של הרומן האלמותי הזה הופכת את הבחירה באחת מדמויותיו לקלישאה,
אבל זהו ספר כה נפלא בעיני שלמען האמת לא ממש אכפת לי. נשים קטנות הוא ספר אנושי, רצוף בשמחה, חמלה ואושר, ואפילו הרגעים הקשים שבו מצליחים לכבוש את הקורא. בלתי אפשרי שלא לזכור במשך שנים לאחר הקריאה את ג'ו החכמה והסוערת, שכתבה בלהט ומכרה את שערה, את מג השקולה בזמן שהתכוננה לנשף, את בת' שפרטה על הפסנתר ואת איימי מלאת החיים שחיברה אטבים לאפה בתקווה לשנות את צורתו. זהו גם הספר היחיד מבין החמישה שאמליץ לקרוא שוב ושוב, בכל גיל.
את כל השאר בחרתי לקרוא פעם אחת בלבד, ולזכור את הזיכרון, לאו דווקא את הספר, שכן סביר להניח שספר שאקרא כעת, בגיל שלושים, לא יראה לי מרשים ומופלא כפי שנדמה היה בגיל 12 או 15 או עשרים. לפעמים אין שום סיבה לחזור אחורה, לחטט ולבחון מחדש את אהבות העבר ולגלות שמה שאז נראה קסום, היום, במבט בוגר ומפוכח יותר, איננו בדיוק כזה. למעשה, לפעמים ממש כדאי שספר או דמות מתוכו ישארו מיתולוגיים בעינינו. הזיכרון שלנו של הספר, והתחושה שהדמות עוררה בנו בזמן הקריאה, חשובים לא פחות מהמציאות.
מחברת הספר, אריאלה בנקיר, נולדה בירושלים. היא עובדת כעיתונאית ומתגוררת באיטליה. ספרה האחרון "הזמן השבור", ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות. לאתר הספר היכנסו לכאן.
לפנייה לכתב/ת 
