"יום האם": סדרה גאונית שתגרום לכם להתגרד

לא לעיתים קרובות קורה לאדם שהוא מתגרד בראשו וצוחק כל הלילה אחרי פרק ראשון בסדרה קומית, אבל זה מה שאירע בעקבות הצפייה ב"יום האם" של דניאלה לונדון-דקל, בבית שלי וכנראה בעוד עשרות אלפי בתים בישראל.

לפני השבחים, אני חייבת גילוי נאות. אל דניאלה לונדון-דקל התוודעתי לראשונה דרך ספר הילדים "דב מצב רוח טוב". חשבתי שהיא גאון והמחשבה כמובן התחזקה כשעלילות "חמודי" ראו אור והוא הפך לאהוב הציבור מספר אחת ולפרזנטור של קופת חולים. "מילון משפחתי" הוא אחד הספרים הכי מוכתמים וחבוטים על המדפים שלי, וממנו למדתי (שוב) שבעיות מאוד מאוד אישיות הן בעצם נורא אוניברסליות ולכן זה כל כך מצחיק. לפני עשור ויותר, לפרק זמן קצר של אבל משותף על מות חברה משותפת, יצא לי להכיר את לונדון-דקל ולומר לה בפניה שהיא גאון. מאז ועד שהיא גרמה לי להתגרד, לא ראיתי אותה, אבל ההערכה הזו לא השתנתה.

בעיות אישיות-אוניברסליות. קרן מור ואורלי זילברשץ ב"יום האם" (צילום מסך)

זו לא חוכמה גדולה לקרוא לה היוצרת הקומית הכי מוכשרת בישראל, מפני שהנישה הזו, אם תתבוננו בה היטב, לא מלאה בנשים. נסתפק אם כך באמירה שהיא ללא ספק אחד היוצרים המוכשרים ביותר בתחום הזה, וללא ספק אחד הרב גוניים: בקריקטורה ובקומיקס, בשורות מושחזות ובועטות - ועכשיו גם בדבר המצחיק, המטורף והישראלי ביותר על המסכים שלכם, בכל יום ב' אחרי חיים הכט או מה שזה לא יהיה בערוץ 2, היכונו להתגרדות.

הפרק הראשון בעלילותיהן של אלה (קרן מור), אשת קריירה, אם ורעייה וחברה של מיקי התכשיטנית (אורלי זילברשץ), היה קומדיה קלאסית של טעויות, כפל משמעויות, עם טוויסט מיוחד שהוקדש להתבוננות מיקרוסקופית ומדויקת במגוון האפשרויות להיות שקרנית, נכלולית, תחמנית וקלולסית בעת ובעונה אחת. אין ספק, בסדרה הזאת נשים לא יתנהגו יפה.

אלה מנסה להסתיר מפני העולם את העובדה שהבית שלה מוכה כינים: בתה מקבלת הוראות לא לגלות לגננת ולהתגרד רק בשירותים. מפני חברתה הטובה היא מסתירה את האסון, ובקטע מופתי על מצב הזוגיות העייפה במשפחה הישראלית, היא פולה את היצורים משערה במיטה בעוד מושו בעלה (דרור קרן) מורח נוזל נגד פטריות על ציפורניו - מה שלא מפריע לה לצלם אותו בפוזה כאליו סקסית באייפון החדש שאין לה מושג מה לעשות איתו.

יום האם: צבע הסודנים כצבע הקפה (צילום מסך)

מנגד, כשמיקי פוגשת את אלה היא מסתירה מפניה את חמדתה לפורנו של גייז, וטוענת שמיט מי זה "אפליקציה של קצביות". אלה, במרדף של טירונית אחרי כל אפ'ס מגניב, מצליחה לסבך בעניין הזה את בעלה ותמונתו הסקסית בעוד שניהם תרים אחרי שלושה קילו בשר נקי טחון גס למנגל שבו היא תגיש חצילים מקופסה, אבל אסור שאף אחד ידע.

הבימוי של רני סער, אבל קרן מור לא צריכה להתאמץ במיוחד והיא עוטה על פניה את אותה הבעה נרגנת של פולניה שהחיים העליבו אותה ובעודה עסוקה בעלבונות ניכסה לעצמה לא מעט אטימות וטמטום. אולי זילברשץ היא כאן בתפקיד קלפטע בודדה וכועסת עם סף אלימות מאוד נמוך ודרור קרן מתפקד יפה כסרח עודף בחיים של כולם.

הדברים מתחדדים כשלונדון בוחרת לצחוק על יפי נפש מטעם עצמם - כלומר אנשים שמוכנים להאמין שהם באמת כאלה אבל בעצם, כשצריך לעשות משהו, קופץ מתוכם הגזען הקטן שיושב בנשמותיהם של המון ישראלים. כמה סצינות מופתיות בפרק הראשון עוסקות בסיטואציה בה זילברשץ אמורה להצטלם לעיתון עם תכשיטיה וגם עם עלמה כהת עור, המשמשת כאן כאביזר.

זוגיות עייפה עם פטריות ברגליים. דרור קרן ב"יום האם" (צילום מסך)

"אני צריכה לבחור לי פליט", היא מקוננת בפני אלה, שמדגימה לה באמצעות צבעי הקפה מה ההבדל בין אחת מקונגו ואחת מסודן ועל מי יראו תכשיטי הכסף יותר טוב. "אתיופית? הבטיחו לי סודנית! אי אפשר להבטיח לבן אדם סודנית ולתקוע אותו אתיופית" צורחת מיקי על המפיקה שהתרשלה במציאת הצבע הנכון להבליט תכשיט.

מה שמשתרש מן הסיטואציה הזאת הוא מופת של סאטירה, דיון חכם ומצחיק עד דמעות בדו פרצופיות ובניסיונות לגדל מצפון כאילו היה עציץ מחמד. נדמה לי שמאז ימי "פשוט נהדרת" (Ab Fab) לא ראיתי דרמה קומית על נשים שנראות כך, מתנהגות כך וחיות בהתעלמות מוחלטת מן הפער בין הדימוי שלהן לבין מי שהן באמת. הסדרה המיתולוגית ההיא הייתה אחד משיאיה הקומיים של הטלוויזיה הבריטית לדורותיה.

אסור להתחייב על סמך פרק אחד, אבל ההיכרות עם מכלול עבודתה של לונדון מצביעה על הסיכוי ש"יום האם" תהפוך לשיא מקומי. לא הספקתם לצפות,

ההפסד כולו שלכם. בשבוע הבא, אחרי שהילדים יחזרו לבית הספר ויביאו משם עדר חדש של כינים לא תרצו להחמיץ.

גדולתה של לונדון-דקל בפרק הזה היא האומץ לדבר על מה שכל הורה התקוע במערכת החינוך חווה לפחות פעם אחת בחייו, אבל התבייש לספר לחבר'ה. אין בושה, אין פרות או חצילים קדושים, אין אלוהים: ככה צריך לכתוב הומור וככה צריך לשחק אותו.מעבר לשנים שבהן לא ראיתי אותה, אני מבקשת לומר לדניאלה לונדון-דקל תודה על כל הגירודים, ועל הצחוקים הפרועים שעוד יבואו.