באושר ובעוני: משוררים בדרך לבנק
מונחים כלכליים כמו מדדים ושערים, הנפקות ותאגידים, מתנגשים עם איש הרוח הכותב, וברוב הפעמים מותירים אותו די מבולבל. כיצד מתמודדים המשוררים עם הכיס הריק והלב המלא? בעקבות הגזרות הכלכליות יונתן ברג בדק את המצב, וחזר עשיר בשירים
יותר ויותר נדמה כי העולם הולך ונחלק במרכזו לשניים, ומותיר גדה של בריות מזה וגדה מזה. אלו המוצאים את דרכם בסבך השפה הפיננסית ואלו המוצאים עצמם מבולבלים מנגד למונחים הכלכליים: מדדים ושערים, השקעות ותספורות, הנפקות ותאגידים - שהפכו לשליטי הכותרות. נדמה שאותה שפה כלכלית בונה סביבה את אותו דגם נכסף של העת הזו, הצעיר המצליח, הממותג והמחויט, שמשתעשע לו בסכומי עתק ביד אחת, ובשנייה מתקין מאכלי גורמה, וכל זאת אגב קרירות וארשת חשיבות.
- גרילה תרבות כותבים שירה
- שירת הפליטים: זרות וגלות בשירה
- אדוניס
בדיאלוג עם וולט ויטמן
נכון הדבר, וטוב הדבר, שבחודשים האחרונים, גם בעקבות ההתעוררות החברתית, נעים צעירים מן הגדה האחת, המבולבלת והתמֵיהה, אל הגדה השנייה, ולומדים את הנתונים והשפה הכלכלית בכדי לנפץ את אשלייתה ואת הריקות שבה. אך עם זאת, בעבר השני, באותה גדה מבולבלת ואחוזת תזזית המבקשת לצרף מטבע למטבע למען צרכי החיים הפשוטים, נותרו רבים, וביניהם, כך נדמה, גדול אחוז האמנים ואנשי הרוח, ואף יותר מכך - המשוררים.
חומר לשם חומר
השירה, בבסיסה, מתנגדת לחומר לשם חומר ולצבירת הממון כעדות להישג והצלחה. הנוכחות במציאות נמדדת בכלים אחרים לגמרי בשירה: באותו מבט ער, חוקר, חסר מנוחה, התר כל העת אחר פקפוק ותמיהה ביחס למציאות. בדיוק ההיפך ממיצג הביטחון העצמי המבקש להתכונן מכוח ההוויה הכלכלית.
את אותה פעולה כפולה של אגירת המטבעות והכישלון היחסי בהתמודדות עם עולם קפיטליסטי, ובו בזמן הניסיון להבין את המנגנון הכלכלי ולהשתמש בשפתו שלו בכדי לגלות את מערומיו, מבצעת המשוררת סיגל בן-יאיר. ספר הביכורים שלה "לא מעודן" שיצא בסדרת " פגסוס" בהליקון, כמו ניבא את זעם הדור ביחס לקור האנושי הנודף מן השיח הכלכלי. הנה, למשל, בשיר "מזכירה (1)" משתמשת בן-יאיר בשפת הקטלוג, אחד מסממני הזמן - אותה התנהלות כרומו בוהקת וחסרת פגמים, הרודפת אותנו בשלל מוצרים שאינם מחויבי המציאות, וזאת תוך הצגת תמונות אידאליות של המשפחה ושל הגוף האנושי.
אלו תמונות שהפרופורציות המושלמות תמיד שלהן מבצעות דה-הומניזציה, תכונה שבה משתמשת בן יאיר: "אני מזכירה דו-שולחנית/ מעולם לא ראיתם/ מזכירה דו-שולחנית כמוני/ א-רגלית/ או באנגלית/ לגלס/ דגם 803 מק''ט 12985".
השיר מצייר באופן כנה ובוטה את חיי "המשרד", אשר תובעים ביטול מוחלט של כל אותם אלמנטים המקיימים את האדם כחד-פעמי, כמובחן-ההופעה החיצונית, האמירה האישית, העולם הפרטי. כל שנותר הוא "ומאחורי/ כך מספרים/ תמונת נוף נפלאה/ אגם צלול/ וצבי ושקיעה". אבל נוף פלסטי, שהאדם אפילו לא רואה שעה שהוא, "בשעה חמש ועשרה/ בחשכה/ אני מצמיחה את רגליי מחדש/ פרס לעובד המצטיין".
בשיר העוקב בספרה של בן-יאיר, "אמי ואני נוברות", ישנו אותו היפוך או משחק שבין הכלכלי לאנושי, כאשר היא מתארת: "אמי ואני נוברות/ בפח אשפת/ מבצעי חמישה פריטים בתשע תשעים ותשע/ על גבה המתכופף נחרצים/ שני פסי הצנע/ את תלושי הקניה/ היא אוחזת חזק/ כבת האוחזת בשמלת אמה". תלושי הקנייה נעשים לאותו דימוי חזק כל כך, בסיסי, של האמון והכוח המוענק לבת מן האם, ומעמידים את האמצעים הכספיים כנקודת התמיכה בעולם, במקום את המשפחתי והקשר הבין-אישי.
בשיר אחר, בן-יאיר מתארת כיצד היא עומדת בחנות ספרים, משתוקקת לספר של המשורר הרוסי מאיאקובסקי, אך היא זו שסִפרה עומד, או יעמוד, לצִדו של מאיאקובסקי על המדף, אינה יכולה לקנות אותו, ונתונה לקללת איש הרוח וכיסו הריק. שיר זה מזכיר את אחד משיריה המפורסמים של דליה רביקוביץ', שיר אשר מעמיד באופן הכֵּן ביותר, המפורש ביותר, את מאבק הקיום של אלו אשר בחרו, או נכון יותר, נבחרו, להשחית את זמנם על עניינים תמוהים כמו יצירה ותרבות.
לעזאזל השירה
שירה של רביקוביץ' נקרא בפשטות "פרנסה" וכבר השורות הראשונות אוספות לתוכן את אותה התחושה של אלו שכישרונם מצוי בעסקי הרוח, אך נתקלים שוב ושוב בתביעות העולם, עולם החוץ - בעל הבית, פקיד הבנק, המשפחה, התובעים את צרכי השעה, ונשמעים שוב ושוב עד שהם הופכים לאשמה:
"לעזאזל השיר/ אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש/ וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך/ ושמעתי אותך/ ושמעתי אותך ואותך ואותך". אותה תחושה גורמת לעתים לעשייה היצירתית, להפוך לכזו הנחווית כחסרת תכלית, כזו האובדת בעולם בעל שפה מנוגדת, בעולם שבו השירה אינה יכול להתמודד עם ההוויה היצרנית והחומרים עד שהשיר הופך רחוק, לא רלוונטי, מגושם ודהוי:
"אני אל הים לא מגיעה/ אני משתרכת על מדרכה/ ולך אין מנוחה ולי אין רווחה/ והמרצפות מעוקמות/ וזה רק המעט שיש לי לומר/ ובעצם אני שותקת שנים/ ואינני אומרת שום דבר/ ועל כל התפארת וריקוע האור אני מוותרת בקלות/ כמעט שאינני זוכרת/ וזאת באמת בעיה מציקה/ מבחינה מעשית ומבחינה אחרת/ וכל מה שאמרתי אינו יותר/ מגניחה חטופה וכחכוח גרון/ כי לעזאזל השיר וכל אשר בו/ אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש/ בחשבון אחרון".
רביקוביץ' מפעילה בשיר מידה של רישול, איטיות ותנועה כנועה, מובסת, ומגייסת אליו שפה ישירה מאוד, כמעט סלנגית, יום-יומית, על סף הצפויה. כל אלה מצטרפים יחד בכדי להעביר את העייפות מנגד לעולם תובעני, עולם התר אחר "חשבון אחרון", שורה תחתונה בעלת מאזני רווח והפסד, תועלת וסתמיות.
אבל משוררים, לצד הקושי והחיכוך המתמיד, גם מתנגדים ונאבקים. המשורר האמריקני רוברט בליי, שהוא, לטעמי, המשורר החי המרשים ביותר בימינו ובעל סמכות מוסרית ראשונה במעלה (כפי שהוכיח בהיותו אחד המתנגדים החריפים הידועים למלחמת וייאטנם, שכתב שירים רבים המביעים את התנגדותו), מציג בשירתו פעמים רבות את אותו מאבק אל מול הקודים הטכניים, הקרים והעיוורים - של השיח הכלכלי.
בליי מעמיד ממול לקודים אלו, ממול לשפה מעוקרת-רגשית המבטאת את המֵרוץ החומרי, את הקשר האנושי, השיחה, המפגש בין אדם לאדם ואת המתנה הגדולה שבחברוּת וקשב. לצדם, הוא מדבר על הטבע ויכולתו להעניק לנו מרחב המחזיר אלינו את המקום התמים, הראשוני. כזה המאחד אותנו, ומסיר את סימני המעמדות המצויים במיתוג ובלבוש, בארכיטקטורה העלובה או המוגזמת. אותו מקום משותף שבו הבריות נוגעות זו בזו. הנה בשירו "עובר ברכבת מול המטע", מעמיד בליי, זה לצד זה, את הבדידות וכוח הטבע, את הניכור שבתעשייתי ואת הרצון להתקרב ולחוש קרבה אנושית:
"עשב גבוה תחת עצי התפוח/ קליפת העצים מחוספסת ומינית/ העשב צומח כבד ולא-שווה/ איננו יכולים לשאת אסון/ כמו/ הסלעים – / מתנועעים בעירום בשדות הפתוחים/ חבורה קטנה ותמנו לגווע!/
אינני מכיר איש ברכבת הזאת/ אדם מהלך לאורך המעבר/ ברצוני לומר לו/ שאני סולח לו/ שאני רוצה/ שיסלח לי". אבל בליי יכול להיות גם חמוּר ונרגז יותר.
בשירו, שכבר כותרתו מעמידה אצבע מאשימה: "שיר נגד העשירים", הוא מתאר את הניכור וההתעלמות המגיעים עם הממון והסטריליות המלווה אותו. הוא מתאר את לחיצות היד וההטבות, אלו לאלו, של השותפים למועדון העושר, חיים שאליהם לא מגיע קול הקושי והתבוסה של הנמחצים תחת הדהירה, ובתוכם, מי יותר ומי פחות, גם אנשי הרוח והאמנות:
"כל יום שאני חי/ כל יום שים האור/ גואה/ נדמה לי שאני רואה/ את הדמעה בתוך האבן/ כאילו עיניי מתבוננות מתחת לאדמה/ מהעשיר במגבעתו האדומה נבצר לשמוע/ את בכי הפואבלוס של החבצלת/ או הדמעות האפלות בבקתות התירס/ אני שומע את הרשרוש הנוגה של הצבאות המאפילים/ שם כל אדם בוכה/ ואת תפילות היגון של האבנים/ האבנים קדות בעבור הצבאות אפופי התוגה".
