איך שהזמן טס: שלום כיתה א' - בפעם האחרונה
"שש שנות ינקות ידועות מראש ומוקצבות היטב נתן לנו הזמן. השן נושרת ועימה נעלמת הדמות התינוקית שהפנמנו והנה ילד צעיר והוא צועד לכיתה א'. יש לו ילקוט וקלמר ובהפסקה הוא ישחק כדורגל, וזה לא יכול להיות". הפולנייה עולה בפעם האחרונה לכיתה א' - וכבר מתגעגעת
מדי פעם אני חושבת איזה כיף זה יהיה כשהילדים יהיו גדולים והחיים הרגילים יחזרו אליי לאט ובהיסוס. המחשבות האלה מתרחשות בדרך כלל במקביל לאיזו סצנה איומה במסעדה, נגיד כשכל הילדים מנסים להזמין בבת אחת והמלצר המסכן מתחרש, או כשמלחמת 'הוא נגע לי בפסטה' מתרגשת על כוחותינו. בזמנים כאלה, אם יוצא לי לראות משפחה אחרת ליד, נגיד אבא אמא ומתבגרים זעופים ושתקנים, אני לא יכולה שלא לחשוב כמה נחמד יהיה יום אחד לשבת בחוץ בשקט, ונראה לי שגם המלצר מסכים.
אבל ביום הזה בו החיים הרגילים יחזרו אני מדמיינת את עצמי של גיל 28, הגיל בו הפכתי לאמא, ולא את עצמי הנוכחית, בת אוטוטו 40. ועד שהקטן יגדל ויזעף וישתתק מן הסתם אהיה רחוק בפלוס של ה-40 פלוס.
חתיכת ממזר, הזמן הזה.
טורים נוספים של הפולנייה בערוץ הורים :
זהירות, זמבורה! השיטה שעושקת הורים בחופש
אולי עדיף להדחיק: סיוט החופש הגדול מ-א' ועד ת'
"כשילד נולד את מפסיקה להיות חופשיה"
ילדים, מי רוצה צבעי מאכל לארוחת בוקר?
זמן מעגלים
יש לי ילד בן שש ונפלה לו שן. החברה שלה מתנדנדת. ולמרות שהוא הילד השלישי, בכל פעם אני המומה מחדש לגלות שהשיניים הראשונות לצמוח הן אלו שראשונות לנשור. רק לפני רגע העברנו אצבע רחוצה היטב להרגיש את הבקיעה, וצילמנו וצהלנו וסיפרנו לסבתא, והנה השיניים נושרות והילד רוצה בקוגן מפיית השיניים.
שש שנות ינקות ידועות מראש ומוקצבות היטב נתן לנו הזמן. השן נושרת ועימה נעלמת הדמות התינוקית שהפנמנו והנה ילד צעיר והוא צועד לכיתה א'. יש לו ילקוט שגדול על מידותיו וקלמר ובהפסקה הוא ישחק כדורגל, וזה לא יכול להיות. לא יכול להיות שזה עבר כל כך מהר.
החיים בנויים מעגלים מעגלים. כשאת חיה במקום בו גדלת המעגלים האלה כל כך בולטים, כל כך קופצים לעין. את מכניסה את הבת שלך לכיתה ב' ומגלה שהכיתה שלה הייתה הכיתה שלך. היא עומדת ומביטה מאותו חלון באותו העץ. ובאמת שכיתה ב' הייתה שלשום, סליחה על הקלישאה, ועכשיו הילדה כבר נערה והיא הולכת לחטיבה ומכל הלחץ הזה של התיכון את יכולה להרגיע ולספר לה מה באמת ומה סתם שמועות כי את היית שם ואת עוד זוכרת. את זוכרת את היום הראשון בכיתה ז', מה לבשת ומה חשבת כשצעדת לעבר בית הספר. את זוכרת את גיל ההתבגרות
מספיק טוב כדי לדעת שאת הולכת להיכנס עכשיו לצרות.
לפני דקה-שתיים, לא יותר, הבת שלך הופיעה במופע סיום כיתות ו' והוא היה באותו אולם קבוע בו מופיעים כל ילדי העיר, ואת ישבת בקהל ודמעת וחלק ממך היה שם איתה, המילים שאת דקלמת לפני 30 שנה הופיעו לך פתאום בראש, ובאותו הזמן בדיוק חלק אחר ממך היה עסוק במחשבה איפה פיות שיניים יכולות לעשות קניות בתשע בלילה, כי ככה, הזמן הזה, ומי היה מאמין שיש לך ילדה בתיכון ושהתינוק בענייני בקוגן. את מביטה בה על הבמה, כל כך גדולה ויפה, והפנים שלה מהבהבים אליך - רגע פני התינוקת שהייתה, רגע פני האישה שתכף תהיה.
כל הקלישאות נכונות
קלישאה מספר אחת: הזמן טס. את מגלה שהשנים של היסודי רצות שזה מפחיד. את מגלגלת בראשך את השנים של הבת שלך, מנסה להיזכר מה היה ב-ג' ומה היה ב-ד' ואופס, הבן האמצעי שלך שבדיוק נכנס ל-א' עולה כבר ל-ג'. לאן נעלמו שנתיים? משולש ברמודה של ילדות, הבית ספר היסודי הזה. לאן כל השנים נעלמות.
אתמול, רק אתמול השלישי נולד ואת עמדת איתו כשהוא בן עשרה ימים לראות את אחותו הגדולה נכנסת בשער הפרחים של כיתות א', ובכית כמו משוגעת מאחורי משקפי השמש כי זה היה כל כך מרגש וגם כי, יד על הלב, ההורמונים של הלידה תרמו את חלקם. ועכשיו התינוק הזה שלך עומד לעבור תחת שער הפרחים. ילד שלישי שלך עולה לכיתה א', ואת שוב לא תהיי מוכנה לזה מראש ושוב תבכי כמו משוגעת. וכשתתרגלי תגלי שהוא עולה לכיתה ו' ושיש לך בת חיילת ובן תיכוניסט.
ממזר הזמן הזה.
וכל הקלישאות נכונות: שעוד נתגעגע לימים האלה, ושזה לא יאמן כמה מהר ילדים גדלים, ואיך שהזמן טס. ושהימים אולי ארוכים אבל השנים קצרות.
והקלישאה הגדולה מכולן מחכה לך בפינה, כשכולם כבר באמת יגדלו ויהיו אנשים צעירים, ואת תביטי במראה ותגלי שם את אמא שלך. לא את עצמך בת ה-30, ולא את עצמך בת ה-40. את אמא שלך. חבולה ומצולקת מגיל ההתבגרות של הילדים שלך. צריך באמת להוציא ביטוח רפואי להורים למתבגרים, עין אחת עייפה מכל מה שראית ועין שנייה, בואו נקווה, עוד מחייכת.
ממזר הזמן הזה. איך שהוא טס.
תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים
לפנייה לכתב/ת 
