אלון אלטרס: "אנחנו כותבים מיילים, ואז ספר"

לפגישתנו, מביא הסופר, המשורר והמתרגם אלון אלטרס את רומן הביכורים שלו, "הנקמה של מאריצ'יקה". בין דפי הספר הוא מגלה תמונת ילדות שלו, בהן הוא עומד בחזית הבניין שבו התגוררו הוריו. אלטרס מתרגש מצירוף המקרים, אך לא מפליג לעבר הנוסטלגיה. כך גם קורה בספרו החדש, "כשנשארנו לבד" (כנרת זמורה-ביתן), החף מסנטימנטליות.

• רוצים לקרוא פרק מתוך "כשנשארנו לבד"? היכנסו לכאן!
  

שלוש עשרה שנים לאחר שראה אור הספר על אמו, מפרסם עתה אלטרס ספר על אביו, פאול, ומחליט לפתוח אותו במותה של מאריצ'יקה. ואולם גם בעניין זה נכונה לו הפתעה. "במשך עשרים וחמש שנה, עד לפני עשרה ימים, האמנתי שאמי מתה ביום שישי, השלישי בדצמבר", הוא מספר. "כך גם כתבתי בספר. אך העוזרת לעורך פנתה אלי, וציינה שהיום והתאריך באותה שנה אינם תואמים, וכי מדובר בחמישי בדצמבר. 'אתה רוצה שנשנה?' היא שאלה. השבתי בשלילה. אותו יום היה היום האחרון בו ראיתי את אמי, והבנתי שעבורי היה זה יום מותה".

לכתוב על איש פשוט. "כשנשארנו לבד" (עטיפת הספר)

נדמה כי אלטרס מוצא את החן הטמון בפרטים הקטנים. אולי מכיוון שמגיל צעיר החל לכתוב שירה (עד כה פרסם ארבעה ספרים). בשנות העשרים המוקדמות שלו כתב גם ביקורות ספרות, והיה שותף לעריכת הגיליון היחיד של כתב העת "מקום" יחד עם חבריו חזי לסקלי, אלי הירש ורובי שונברגר, אשר מוזכרים ברומן החדש שכתב. במסגרת לימודיו האקדמאיים למד אצל פרופסור איתמר אבן-זוהר, שדחף אותו ללמוד איטלקית ("מהלך שישנה לך את החיים, הוא אמר").

הוא קיבל מלגת לימודים והעביר שנה שלמה בהדרכתו של טוליו דה מאורו, גדול ההיסטוריונים של הלשון האיטלקית ("זה כמו ללמוד אצל ויטגנשטיין. הוא איש ענק"), אשר הציב בפניו משימה כמעט בלתי אפשרית: לקרוא בכל שבוע אלף עמודים באיטלקית.

דנטה במכולת

"כשהגעתי לרומא ידעתי לצטט מדנטה, אבל לא לבקש מצרך במכולת", הוא נזכר. "גדלתי עם הורים שעלו מרומניה ולא דיברתי איתם אפילו שתי דקות בעברית. אבי לא ידע כלל את השפה, ולמדתי אותה מחוץ לבית. אבל בזכות הרומנית יכולתי ללמוד איטלקית, וכשיש לך גם מורה גדול, אתה מוכרח ללכת אחריו. למדתי מאנשים גדולים, שגם הפכו לידידי: אנטוניו טאבוקי, רפי לביא, יהושע קנז ואחרים". אל התרגום הגיע גם כן דרך אחד ממוריו,

ואלטרס מצהיר כי לולא התרגום, לא היה כותב פרוזה. "אנשים לא מבינים כמה תרגום יכול ללמד. זו אחת המלאכות האינטלקטואלית הצנועות ביותר, וכשאדם מעמיד את עצמו לשירותו של סופר אחר - זה תרגיל טוב לאגו. גם האזנה לבאך עוזרת בכך. אתה מקבל פרופורציות".

אלטרס תרגם מכתביהם של טאבוקי, פייר פאולו פאזוליני, אלנה פרנטה, אנה סואל, נטליה גינזבורג אלסנדרו בריקו, ורבים נוספים. על מכלול תרגומיו זכה ב-2003 בפרס מטעם שר התרבות האיטלקי על תרומתו להפצת הספרות האיטלקית בישראל. אל הפרוזה הגיע כאשר רצה לכתוב על אמו, והבין ששירה אינה מתאימה לתיאור חיים שלמים. אחרי "הנקמה של מאריצ'יקה", פרסם עוד שני רומנים, אך כשהציעו לו לכתוב עוד ספר כמו זה על אמו, לא ידע מה לכתוב. "רק כשהבנתי שהספר יתחיל ביום מותה, יכולתי לכתוב אותו. לקאן היה אומר שהיא הפנטזמה, רוח רפאים שחוזרת בחלקים מסוימים בספר. ובכלל, ישנם הקשרים רבים ומטאפורות אפיסטמולוגיות שמחברים בין שני הספרים".

"המאמץ הגדול היה לכתוב על אבי בלי טינה", הוא מוסיף. "לכתוב עליו כמות שהוא. הרבה פעמים הוא התנהג בצורה בלתי מובנת: לא ביקר בבוקר את אביו בבית החולים כי היה עליו לעבוד; עזב את ביתו לאחר חודשיים ממותה של אשתו, ועבר להתגורר עם אלמנה אחרת רק כדי לא להיות לבד. אבל אין בהתנהגות שלו זדון, הוא לא עשה דברים מרוע ואני מקווה שהספר מצליח להעביר את זה".

בעקבות כתיבת הספר, אתה מסתכל על דמותו של אביך אחרת?  

"לא. מי שמכיר אותי הרבה שנים מודע ליחס שלי לאבא שלי. אבי לא היה רשע או אלים. הוא היה אגוצנטרי אבל בתום לב נוראי. כמו ילד, הוא היה משדר לך תלות נוראית. אני לא כועס עליו, הוא פשוט לא היה מוצלח בתור אבא ובעל. הוא שאל אותי פעם במה אני עובד, ואחרי שעניתי הוסיף: 'ומשלמים לך על זה?' בשביל אדם כמוהו לא היה נתפס שתרגום זאת עבודה. גם כי הוא לא צרך ספרים, וגם העובדה שהבן הישראלי שלו שיודע רומנית אבל מתרגם מאיטלקית, הייתה לגביו מדע בדיוני. כששוחחתי איתו לקראת הספר על אמי, ניסיתי להבין איך המוח שלו עובד, וראיתי גם איך הוא מסתכל עלי ולא מבין איך זה נפל עליו".

ספרים רבים על הורים נכתבים מתוך כוונה לבצע תיקון. אצלך זה לא כך. אתה מתרכז גם בחוויותיו הרומנטית והאינטלקטואליות של הבן.

"אני תמיד משתדל לא לכתוב דברים שכבר נכתבו. שמתי לב שרוב הספרים על אבות ובנים, ואגב, יש מעטים בספרות העברית, חושפים את דמות האב דרך מסמכים שמוצאים לאחר מותו או מתארים את תקופת חייו האחרונה כשהוא גוסס. אני רציתי שאבי לא ימות בסיפור. זה נראה לי יותר מאתגר. ובנוסף, רציתי שהדרך שלו תוצג במקביל לדרך שלי".

ב"כשנשארנו לבד", סיפורו של האב הוא רק חלק בפאזל של תקופת עלומיו של אלון (הדמות, ובמידה רבה גם אלון הסופר), הגדושה בהתאהבויות ומערכות יחסים דרמטיות, לימודים באיטליה וביסוס זהותו כמשורר.

"זה ספר דק אבל יש בו מאהבת, גירושין, נישואים והלוויות", הוא מבאר. "יש בו דרמה גדולה של מצבים אנושיים מאוד טעונים, על מעט מאוד דפים. לי חשוב שהספרים יהיו דחוסים. לאדם יכולה למות האם, ובאותו הזמן הוא מתאהב בבחורה שיש לה ילד ממישהו אחר. אין באמת הפרדה, והדיבור האינטימי הזה הוא חשוב".

הספר מפורט מאוד מבחינת שמות הרחובות, מספרי הבתים, יצירות אמנות. מדוע זה חשוב לך?

"יש לי אובססיה עם כתובות ומספרים. כך גם בספרי השירה שלי. עם זאת, אנשים אוהבים פרטים כי כאשר אתה יודע את שם הרחוב או הבית, יש לך תחושה שהיית שם. המקור של זה הוא ציוריו של רפי לביא, שעבודותיו מופיעות על רוב עטיפות ספריי. חלק מהקומפוזיציה של הציור היה רישום של הכתובת שלו, וזה היה נפלא בעיני. לצד הפירוט, חשוב לי שהרומנים יהיו בהירים ויקראו בהנאה. הדיאלוגים צריכים להיות בעלי ערך מוסף. כשאנשים מדברים בספרים שלי הם אומרים דברים מעניינים, כי התפקיד של הספרות הוא לא לשכפל פטפטת, אלא לחלץ את העברית, ממה שעושה לה הדור הכי כותב בתולדות האנושות".

למה הכוונה?

"אנחנו שולחים מיילים, כותבים מסרונים, ומיד אחר כך כותבים ספרים. אבל אנחנו לא מכבדים כלל את החובה לדייק, ואז נוצרים דברים מאוד משונים, למשל ספרים מאוד עבים. יש סטנדרט של 400 עמודים. אם אני אצטרך לכתוב כזאת כמות, ייקח לי עשור. בעיניי, טולסטוי יכול לכתוב 400 עמודים, והעובדה שזה הפך לסטנדרט מפתיעה אותי. ברומנים של סימנון - שהוא המודל מבחינתי - יש הכול, כל מה שאדם צריך. ואורכם 170 עמודים. אני לוקח מאוד ברצינות את העניין הזה ולכן אני כותב ללא שומן, הטקסט צריך להיות שרירי. גם חשוב לי לספר על אנשים שלא סיפרו עליהם".

כמו ההורים שלך.

"לפני הספר הראשון שכתבתי, לא סיפרו כמעט או בכלל על הרומנים. מאות אלפי רומנים הגיעו לישראל ולא כתבו עליהם. זה ספר שבו הרומנים הם ספרדים בעצם. המרחב הוא סלוניקי. זה ספר שבו הרומנים הם ספרדים בעצם: המרחב הוא סלוניקי. היה לי חשוב לסמן סוג של ספרדיות, מבלי להיות עדתי. רציתי לכתוב גם על הרומנים המוזיקאים, האמנים. אלו היו מהגרים שונים מהוריי. בנוסף, עניין אותי לכתוב על אבי כי הוא היה איש פשוט, אדם שלא ידע עברית, אשר בסוף חייו כשהוא כבר אינו צלול, טען בתגובה לקריאת המואזין, שבוקרשט לא השתנתה כלל.

"הוא לא התנתק מארצו מעולם. הוא היה אמן הישרדות וכל הזמן הגן על עצמו. כך

למשל הוא לא האמין כשראה את תמונתה של אשתו על עטיפת ספרי הראשון בחנויות הספרים. הוא אפילו לא התקרב לחלון הראווה. מבחינתו זה פשוט לא היה אמיתי. לכתוב על רומנים זה לא מסחרי, ולכתוב על הורייך כשהאב הוא סוכן נוסע והאם תופרת זה לא מסחרי. אני רוצה שהכתיבה תהיה חריגה והיא כזאת כי היא לא סנטימנטלית ומינורית במודע".

אלטרס מתגורר בוונציה עם אשתו אלין וילדיו. על אף מקצוענותו בתחומים אינטלקטואלים, הוא דווקא נהנה להיות בעמדה של טירון, בעיקר בתחומים שאינם אינטלקטואלים. "בעשור החמישי לחיי התחלתי לרכב על סוסים", הוא מספר, "ועכשיו אני לומד קרטה אצל מאסטר שאני עוזר לו לכתוב רומן חניכה על קרטה. זה תורם להקטנת האגו, כי אנחנו שוכחים שיש תחומים מגוונים של דעת. לפעמים, כשאני מסיים לתרגם עמוד מאוד קשה, אני הולך להתאמן ומבין שיש דברים פיזיים שבגיל חמישים אני לא מסוגל לעשות. היותך תלמיד, אדם שמתחיל מאפס, זה מצב בריא מאוד. אני ממליץ זאת לכל אדם כותב".