רם אוריון: הסנדק של המוזיקה הישראלית

אנחנו ניצבים רגע לפני סיכומי השנה, אבל במקום הררי הניתוחים והסקירות הנרחבות, בואו נסתפק כרגע בתובנה ברורה אחת: גם השנה, נמשכה המגמה של התפוררות המיינסטרים העברי, ובמקביל - הגאות הכמעט בלתי נתפסת בכמות האמנים, ההרכבים והאלבומים החדשים בז'אנר המכונה "אינדי" (נעזוב, לצורך הדיון, את ההגדרות הבעייתיות של גבולות הז'אנר).

עוד תווי שי ב-ynet:

• החדש של שב"ק ס': מתחמם, מתחמם, מתקרר
• עבודה שחורה: סטודנטים בעקבות אהוד בנאי
• הרבה בזיכרון מעט בחיים: ממחזרים על הבמה
  

ועדיין, למרות הוואקום ההולך וגדל בגזרת המיינסטרים, קשה מאד לומר שהאינדי הצליח לצאת מהחומות. ולפרוץ את גבולות ה- בואו נעריך בנדיבות - חמשת אלפים איש שעוקבים אחרי הלהקות, מגיעים להופעות ונפגשים לכנס מחזורים באינדינגב. גם השנה, מרבית האמנים שהפכו לאלוהים לרגע באיזורי האוזן בר, נותרו אלמוניים לחלוטין ברדיוס של שני רחובות משם.

 רם אוריון "אינסוף" מהאלבום הקודם. הצרחה הכי אותנטית

לתופעה הזו יש הסברים ממינים שונים. אחד מהם, הוא היעדרם של המבוגרים האחראים. מוזיקאים מגניבים מהדור הקודם, שיוכלו לעבוד עם אמני אינדי צעירים, ולחלוק איתם את הניסיון, התובנות וגם הפרסטיז'ה שרכשו עם השנים. איפשהו באמצע העשור הקודם, נראה היה שרם אוריון יוכל למלא בגאון את המשבצת הזו.

קודם כל, הוא היה שריד פעיל כמעט אחרון של נושאי המגבעת. להקת האינדי הישראלית הכי גדולה של כל הזמנים, לפחות על פי המיתולוגיה (לטעמי, מדובר בכלל בנקמת הטרקטור. אבל זה כבר לטור אחר). בנוסף, אוריון היה חתום כמפיק מוזיקלי על שני אלבומי בכורה מדוברים מאד - של שילה פרבר ושל דפנה והעוגיות. אלבומים שהצליחו לשלב היטב בין בעיטה וייחודיות, לבין קומוניקטיביות.

רם אוריון. משלב בין בעיטה ייחודית לקומוניקטיביות (צילום: גוני ריסקין)

גם קריירת הסולו שלו לא זכתה אמנם להצלחה מסחרית, אבל גרפה שבחים מוצדקים לגמרי מהמבקרים. הנוכחות הקבועה שלו כגיטריסט של ערן צור רק הוסיפה לתבשיל. ערן צור נתפס אמנם כמיינסטרים, אבל אני מניח שהוא המיינסטרימיסט האהוד ביותר בקרב חובבי אינדי. ותודה למנקה האסלה, שהביא אותו עד הלום.

בקיצור, כשאלבום הסולו הראשון של אוריון, "כן", יצא בשנת 2007 (אחרי שני ep-ים), הוא הצטייר לרגע כמו ראש הגשר, שיחבר בין צעירים כועסים לרוקרים מפוייסים. המוזיקה האקלקטית של אוריון הקבילה גם לאישיות שלו. שילוב של מופנמות בריטית, חובבת מסורת, ואקסצנטריות מסוג שקט אבל שורט.

 אהובתי בת החלוף" להיט מיידי

מאז חלפו יותר מחמש שנים, וזה לא קרה. האינדי הלך ופרח, בזמן שאוריון קצת התאדה מהסביבה. אני לא יודע ממה זה נבע. אבל אני בטוח שזה מצער. מאד. כי אוריון הוא בדיוק מסוג המוזיקאים שיודעים שאינדי זה עניין של גישה. לא של חיפוף; שאתה יכול להיות אחר, לחשוב אחרת, לשיר אחרת, אבל עדיין להיות סופר מקצוען; שהעובדה שאתה ב"שוליים", ושאתה נתפס כ"מתוחכם", לא אומרת שאסור לך להיגנב כמו ילד מריף גיטרה פשוט וקליט, ולצרוח בפזמון כמו חתול צרוד על אקסטה.

לפרטים, ניתן לפנות לבית האחרון של "אינסוף" - אחת הצרחות הכי אותנטיות ומרגשות שאני מכיר ברוק הישראלי, דווקא בגלל שאוריון רחוק מלהיות זמר גדול; ובכלל - שלא משנה אם קוראים לזה אינדי או משה פרץ. לשיר צריך להיות טקסט טוב ולחן שמצריך כישרון מוזיקלי.

עכשיו אוריון חוזר לתמונה עם "האחרון", אלבום סולו חדש, שהמוטיב הרב גילאי מנגן בו כמה סולואים רציניים. החל מהחוברת המצורפת, ששזורים בה אימג'ים של אבולוציה טכנולוגית (מקלטת וידיאו, דרך דיסקט ועד דיסק און קי) - ועד לתוכן עצמו, שמשייט בין טקסטים של בני איזור הארבעים (דורית רביניאן, אסף גברון, שמעון אדף), ועד לנגינה נוטפת רוח הנעורים של חברי להקת רוצי בובה.

זה אלבום יפה, שכולל כמה רגעים מקסימים באמת (כמו הקלסיקה המיידית, "אהובתי בת החלוף", או "ניצחון" החותם, שכתב והלחין רועי פרייליך מנערות

 ריינס), לצד כמה רצועות נוטפות שומן עודף. בעצם, אוריון - שמתכתב עם שאלת עצם נחיצותו של מדיום האלבום באמצעות שמו, "האחרון" - צריך היה לשלוף כאן שוב לטעמי, את הפורמט החביב עליו: Ep בן שישה שירים.

ועדיין, מדובר ביצירה מעניינת, שמצליחה לחבר באופן הכי טבעי בין שירי משוררים, דיסטורשן קלאסי וקוצים בישבן צעיר ומוצק. בעולם מתוקן, האלבום הזה היה הופך להצהרת כוונות של סנדק הסצינה. מעין טקסט בוק, שמסמן את הצליל הנכון. בעולם שלנו, הוא יהפוך ככל הנראה לעוד מוצר מוערך שלא מצליח לעורר גלים. בקושי קצף.

ובכל זאת, "האחרון" כן מצליח לעורר תקווה ריאלית אחת. אולי הוא ישיב את אוריון לתודעה, כסוג של מנטור להרכבים צעירים שרוצים לבעוט, אבל בלי לחפף.