על הסכין: אהבות בעין הסערה

אני לא יודעת לכתוב על אהבות שאינן סוערות. אני משוכנעת שהן קיימות וכבודן במקומו מונח, אבל מבחינתי, הן טבע דומם. זה עשוי להיות יפהפה ובעל עומק ועניין, אבל לא לאורך זמן. אפשר לצייר אותן, לאייר רגעים חטופים מתוכן, לכתוב עליהן שירים, אולי אפילו נובלה, אבל רומן?

• עלא חליחל על מציאות ודמיון בספרים  
• עינת יקיר וסיפורים שקופים
• ספרים אלימים על הסכין
  

במשך שנים היו גליה וכרמי, הגיבורים של "סיפור אהבות", בעליהם הגאים של אהבה טובה, מזינה, נינוחה. מאמצים רבים הושקעו בטיפוחה ובייצוב סטטוס קוו ללא חריגות מהסדר הטוב שייסדו שניהם, בחיי האהבה, המשפחה והעבודה שלהם. אפילו הפרידה שלהם היתה חדה וחלקה, וגירושיהם, בניגוד למקובל, היו שפירים. רק כשהם שבים לאיטליה, המקום בו נישאו, וחוזרים על אותו המסלול והפעם כדי להתגרש, שם הם מרשים לסערות להתרגש עליהם, והסערות אינן קלות ולא תמיד פוטוגניות, הן גובות מהם מחירים בלב ובנפש, אבל מזיזות אותם, סוף סוף, מהמסלולים המוכרים מדי שבהם פסעו במהלך כל שנות אהבתם.

בחרתי מתוך הספרייה שלי חמישה ספרים, אהובים עלי מאוד, שעוסקים באהבות מורכבות, סוערות, ואם יורשה לי, גם מסעירות.

"אש בבית", מאת איריס לעאל

בבית שכור במושב לא רחוק משדה התעופה מתכנסים לסוף שבוע שני זוגות חברים: ליזה ואדי וארקדי ואניה. הבעלויות הצולבות שבין ארבעת המשתתפים בדרמה הקאמרית (אדי וארקדי שותפים לגלריה, ארקדי ואניה שוכרים את דירתם התל אביבית של ליזה ואדי) הן רק קצה הקרחון של הרומן הדחוס הזה. במרכזו ליזה שר, עורכת סרטים, מזרחית יוצאת שכונת מצוקה, אשה בעלת מבט קשה של בוז ורגשי נחיתות מוצקים, שבעלה לשעבר הוא פסיכואנליטיקאי בכיר ובן זוגה הנוכחי הוא גלריסט הצעיר ממנה בשבע שנים.

"אש בבית". להילחם על האהבה בשארית הכוחות (עטיפת הספר)

זהו רומן שרעל והרסנות מפעפעים בעורקי מערכות היחסים שבו. לא רק הזוגיות, אלא גם בין ליזה לאמה, איבון חובבת הערק. האהבות ב"אש בבית" אלימות בקצותיהן, מורכבות מהזדקקות והתעלמות המונחות ערומות זו לצד זו, זו לנגד זו. ליזה רגישה עד כאב לכל נסיגה של אדי ממנה, ונחושה להשיב אותו אליה בכל מחיר, לשוב לימים האופוריים של ירח הדבש שבו היה משתוקק לה ומקנא לה באובססיביות. ליזה זקוקה לאחר האוהב כדי להגדיר את עצמה, כדי להתקיים, והיא נלחמת איתו ועליו בשארית כוחותיה.

"חלון פנורמי", מאת ריצ'רד ייטס

פרנק ואייפריל וילר עזבו את דירת האהבהבים הניו יורקית שלהם, כדי לגדל את ילדיהם בבית יפה, בעל חצר וחלון פנורמי, בפרברים השנואים עליהם. אייפריל חשה איך פרנק הולך וזולג ממנה, הולך ומתמעט. פרנק הוא גבר כריזמטי שחולם על חיי יצירה ואינטלקט, בעוד הוא מחזיק בעבודה מסודרת בתאגיד שבו עבד גם אביו.

"חלון פנורמי". החיים. לא מה שחשבת (עטיפת הספר)

מתוך ייאוש ולא פחות מתוך תקווה, שולפת אייפריל חלום ישן של פרנק: לעבור לחיות בפריז. שם יוכלו, אולי, להחליף בתפקידים, כשאייפריל תיקח על עצמה את עול הפרנסה ופרנק ימצא את ייעודו. הוילרים הם זוג יפה, מבריק, בעל חלומות, שהחיים - וגם הוילרים בעצמם - מדכאים בהתמדה. הם נאבקים על אהבתם, הם נאבקים על חיים כפי שנדמה להם שהם צריכים להיות, וכלי הנשק שלהם הם סקס ועלבונות, יומרה וזיכרונות טובים, לעתים מיופים, וגם מאהבים או מאהבים בפוטנציה, עבודה ופרנסה והריונות וילדים.

הרומן של ייטס יצא לאור ב-1961, ויש בו חן אמריקני פרברי של השנים ההם, ואמת נוקבת ועדכנית בענייני זוגיות ואהבה וחיפוש משמעות. הגרסה הקולנועית של הספר אינה מקלקלת את חווית הקריאה בדיעבד.

"אישה כלב-ים", מאת קתרין הריסון

ממושב ליד נתב"ג לפרברי ניו יורק ומשם לאלסקה: קתרין הריסון היא אחת הסופרות האהובות עלי. את "הנשיקה", הספר הראשון שלה שמבוסס על סיפורה האישי, גמעתי בהשתאות ובזעזוע. הוא מספר על רומן שניהלה עם אביה הביולוגי, אותו פגשה כשהיתה בת עשרים.

"אישה כלב-ים" הוא סיפור אהבה אסור פחות מזה, שמתרחש בין בת לאביה, אבל גם הוא מרחף בין מסגרות הטאבו הידועות והלא מדוברות. זהו סיפורו של ביגלו, מדען אמריקני צעיר, שנשלח לאלסקה כדי להקים שם תחנה מטאורולוגית. שם הוא מתאהב באישה אלאוטית, מקומית, המוכנה לשכב איתו אך לא לקיים איתו שום צורת תקשורת אחרת.

סיפור החיזור המשונה והכובש הזה, מתרחש לפני כמאה שנה, ומתקיים בתנאי מזג האוויר הקשים של אלסקה, השולטים בכל, המכתיבים גם את האפשרויות הגופניות וגם את שפת הסיפור שהיא קפואה וסוערת. הריסון, ביכולתה הידועה להלך על קו הגבול, משרטטת גם כאן סיפור אהבה שהוא ספק סיפור יחסיהם של כובש ונכבשת, ספק סיפור יחסיהם של אדם וחיה.

"הייתי מאחוריך", ניקולא פארג

אליצ'ה, סטודנטית איטלקיה צעירה, היא זו ששלחה את הפתק ובו המילים "הייתי מאחוריך" ומספר הטלפון שלה. המספר, בן דמותו של ניקולא פארג, ישב במסעדה עם אביו ואשתו, במהלך חופשת התאוששות באיטליה שלקח בעיצומה של מערכת היחסים הקשה עם אלכסנדרין, אשתו ואם ילדיו. המספר לא הבחין בה, ובכל זאת החליט להתקשר לאשה שמאחורי המילים.

עטיפת הספר "הייתי מאחורייך". האישה שמאחורי המילים

אליצ'ה היא הדמות המרעננת, משיבת החיים, בסיפור הקשה והאוטוביוגרפי הזה. תחילתו בנישואים בין גזעיים: המספר הוא צרפתי לבן ואילו אשתו היא אפריקנית שחורה. הם חיים במדגסקר ויש להם שני ילדים. יחד עם המשיכה העזה שהוא חש כלפי אלכסנדרין, אשתו השחורה, הגבוהה והמרשימה מאוד לפי תיאורו, הוא גם ירא מפניה, והיראה שלו הולכת והופכת לנחיתות פיזית ורגשית.

הם מתחילים לבגוד האחד בשני, המספר מתחרט על מעשיו ומבקש את סליחתה. אך אז מתחילה מסכת התעללויות, שבה מפקיר עצמו המספר לחסדיה של אשתו, שמכלה בו את זעמה בהשפלה, בדיכוי ובאלימות. במקביל לנסיונותיו לפייס את אלכסנדרין ולהציל את נישואיהם, מתפתחת מערכת היחסים שלו ושל אליצ'ה באמצעות מכתבים. זהו וידוי גברי חושפני קולח ונוגע ללב מלב המאפליה של אהבה סוערת שקמה על יוצריה.

"לילה אומרת", מאת שימו

אני מודה שחיפשתי בין הספרים אהבה סוערת שיש לה סוף טוב במובן המקובל,

כלומר כזו שניתן להכיל בתוך הזוגיות ולתעל לאפיקים חיוביים. לא מצאתי כזו, לא בספרייה שלי, בכל אופן. אבל כן מצאתי את אחד הספרים האהובים עלי, שאהבת הנעורים שבו נאיבית וסוערת, מפתה, מתנחשלת ומתנפצת - וגם מאוד סקסית. שימו הוא אלמוני, או אולי סופר נודע שביקש להסתיר את זהותו, ובכל אופן המחברות בכתב ידו הלא ברור הגיעו להוצאה הצרפתית, שהחליטה שאיכותן הספרותית ראויה להדפסה ולהוצאה לאור. וטוב שכך.

שימו הוא נער ממוצא צפון אפריקני שמתגורר באחד מפרברי העוני הצמודים לפריז. לִילה היא בלונדינית בת שש-עשרה, שחוגגת את יופיה ואת מיניותה המבשילה. היא מתגרה בשימו, במילים ובמעשים, היא מוציאה אותו מן הכלל ביחסה המיוחד אליו, ובכך היא מעניקה לו לא רק תקווה, אלא גם השראה. שימו מתחיל לתעד את המפגשים שלו עם לילה, הוא חש שהוא מתווך בינה ובין הכתב אבל למעשה היא מאפשרת לו להתבטא ולתאר במילים חיות ובסלנג של משכנות העוני הצרפתיות של שנות ה-90 את תהליך ההתבגרות שלו. "לילה אומרת" הוא יומן, או רומן, של התבגרות ושל הבכרה, של התפכחות ושל תקווה, שמתאר - ובאופטימיות - את הקשר העמוק שבין אהבה וכתיבה.

ספרה של כנרת רוזנבלום "סיפור אהבות", ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר.