פגע וברח. בכנות, כמה פעמים אתם הסתלקתם?
לפי דיווחי המשטרה, בתאונת הפגע וברח בה נהרגו לפני שבוע שלוש נשים, היו מעורבים כל המרכיבים המוכרים - עבריין תנועה מועד, מהירות מופרזת, נהיגה בשכרות, פגיעה בהולכי רגל ובריחה מהמקום. האם ניתן היה למנוע את התאונה בעזרת החמרת ענישה? המציאות המצערת מבהירה שאין בכך כל תועלת
לפני שבוע, פגעה מכונית האודי של שושן ברבי בשלוש הולכות רגל בנתניה. אלכסנדרה רובינוב, סבטלנה יגודייב ובתה שושנה, נהרגו כתוצאה מהפגיעה. ברבי, שלטענת המשטרה היה הנהג בזמן התאונה, נמלט ונלכד לאחר שלושה ימים. אם אכן היה זה ברבי שנהג, ההימלטות תחמיר משמעותית את עונשו. בשנה שעברה הוחמר העונש על הפקרת נפגע לאחר תאונה, מתשע שנות מאסר ל-14.
אלא שמתברר כי לעונש יש השפעה מועטה בלבד על נהגים המעורבים בתאונות "פגע וברח", בין אם מדובר בעבריין מועד, או באזרח שמעולם לא עבר על החוק. האמת הפשוטה והלא נעימה, היא שהדחף לברוח קיים בכל אחד מאיתנו.
עוד בערוץ הרכב של ynet:
- תל-אופן מסבירים: "גם הסלולרי מתנתק לפעמים"
"אולי רק כופפתם את המראה?"
תאונת דרכים אינה אירוע מתוכנן מראש. היא מתרחשת פתאום, באלימות ועוצמה. נהגים שטופלו בשירות המבחן למבוגרים במשרד הרווחה, מספרים על טראומה קשה. "יצאתי מהרכב, וחשבתי שאני בגיהינום", תיארו אחדים את השניות הראשונות אחרי תאונה. במקרים שבהם הנהג אינו נפגע בעצמו, הוא לרוב הראשון שנחשף לתוצאות. למראות של דם וזעקות כאב. בשירות המבחן מסבירים כי יש מי שמזעיקים עזרה, או מנסים לסייע בעצמם. יש גם מי שנבהלים, וקופאים. אך יש מי שפשוט בורחים.
מה עובר בראשו של הנהג הבורח? עו"ד שי גלעד, יו"ר ועדת התעבורה בלשכת עורכי הדין, מציע הצצה לראשו של נהג שכזה - נהג שיכול להיות כל אחד מאיתנו. "האינסטינקט הזה, של בריחה, קיים בכל אחד", הוא אומר ל-ynet. "השאלה היא איך מתמודדים איתו. כמה פעמים נסעתם ברחוב חשוך וצפוף, שבו מכוניות חונות בשני הצדדים, ופתאום פגעתם במשהו? ואז, במקום לעצור, אמרתם לעצמכם שזו בטח רק מכה קטנה, ואולי רק כופפתם את המראה של מכונית חונה? אבל מה אם פגעתם חלילה בראשו של ילד קטן, שהתפרץ לכביש מבין המכוניות?".
לעתים קרובות, גם כאשר מבין הנהג שפגע במישהו, החלטתו להישאר או לברוח אינה תוצאה של תהליך מחשבתי מסודר. בשירות המבחן למבוגרים מסבירים כי תאונה מביאה את הנהג למצב של "דחק קיצוני" - לחץ ומצוקה דרמטיים. היכולת להתנהג בצורה מושכלת ואחראית, כזו שתהלום ערכים ראויים של מוסר, מצטמצמת מאוד. בשירות אומרים כי לא ניתן לחזות כיצד יפעל נהג במצב שכזה. מי שבורח, עושה זאת לעתים בגלל דחף בסיסי וראשוני להגן על עצמו, ולא מתוך כוונה לפגוע במישהו אחר.
5,000 שקל או 18 שנות מאסר
הדחף הבסיסי הזה לברוח, גם אם קשה להודות בקיומו, הוא הסיבה לכך שהחמרת הענישה לנהגים שבורחים מזירת תאונה, נחשבת על-ידי רבים ליוזמה חסרת תועלת. כאשר אישרה הכנסת בשנה שעברה את העלאת העונש המרבי מתשע שנים ל-14, הסבירו חברי הכנסת כי כך תילחם המדינה בתאונות "פגע וברח". מיד אחרי התאונה בנתניה, אמר ח"כ זאב בילסקי, אחד מיוזמי החמרת הענישה, כי "לאחר שהצעת החוק של ח"כ משה מטלון ושלי להכפלת הענישה עברה, אני מצפה ממערכת המשפט שזו תמצה את כל חומרת הדין עם שושן ברבי".
אלא שנראה כי הבעיה אינה במערכת המשפט, אלא בטבע האנושי. "מי שעוצר אחרי תאונה, יעשה את זה גם אם העונש המרבי בגין הפקרה היה קנס בגובה של 5,000 שקל, ולא מאסר בפועל לתקופה ממושכת", אומר עו"ד גלעד מלשכת עורכי הדין. "אף אחד לא ישנה את התנהגותו בגלל שהעונש הוא תשע, 14 או 18 שנות מאסר. זה אינסטינקט, משהו בסיסי שעובר במוחו של הפוגע. אמנם זה משתנה בעוצמה מאחד לאחר, אבל זה קיים אצל כל אחד מאיתנו". ועל הטבע האנושי הזה, עליו מדבר גלעד, מרחיבים גם מי שמטפלים בנהגים פוגעים.
בשירות המבחן למבוגרים מסבירים כי בין הנהגים שהפקירו נפגעים, אפשר למצוא אזרחים שומרי חוק, נורמטיביים וערכיים. הבריחה ממקום התאונה, כך ממשיכים שם, נובעת מדחף בסיסי של אותם נהגים להגן על עצמם. ההחלטה הזו אינה נובעת מתהליכים מסודרים של קבלת החלטות. "בעלי כוחות חלשים יותר, עלולים לחטוא בהתנהגות בלתי מוסרית וקשה", מבהירים בשירות המבחן. התנהגות שכזו, הם מציינים, "אינה מכוונת באותה עת כנגד הנפגע, אלא מונעת מצורך הגנתי, מפני התפרקות נפשית עצמית".
כיצד יגיב האזרח מן הרחוב?
מה יעשה אזרח נורמטיבי, שמעולם לא עבר על החוק, אם חלילה ייקלע למצב דומה של לחץ או טראומה קיצוניים? בשירות המבחן אומרים כי קשה מאוד להעריך כיצד ינהג מי שמעורב בתאונה קשה עם נפגעים, גם אם מדובר באזרח שומר חוק ובעל מודעות ומחויבות לערכים ומוסר. "התגובות למצבי לחץ טראומטיים אינן אחידות והן קשות ביותר לחיזוי", כתבה אתי סגל, מפקחת מחוזית בשירות, ליו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ דוד רותם. "לתאונת דרכים, כגורם לחץ, יש השפעה פסיכולוגית משמעותית. היא גורמת לחוויה של חוסר אונים קיצוני, מתח ומצוקה, כמו במלחמה או בחשיפה לאלימות".
על-פי השירות, בני אדם מגיבים במצבי לחץ קיצוניים באחת משלוש דרכים בסיסיות: התמודדות, קיפאון או בריחה. "שלושת ההתנהגויות מוכרות, אנושיות וקשורות קשר הדוק לחוסן הנפשי, לרמת המשאבים הנפשיים וכוחות האגו", הסבירה סגל לח"כ רותם. "ההפקרה, פסולה וקשה ככל שתהיה, הינה חלק ממנגנון התמודדות של בריחה. איש מאיתנו אינו יודע את משאביו וכיצד ינהג הוא עצמו, או בן-משפחתו, אם חלילה יהיה מעורב בתאונה".
"לעשות משהו שלא עולה דבר"
הרעיון העומד מאחורי החמרת הענישה, הגיוני לכאורה: ההחמרה תרתיע את הנהגים, ותביא לכך שהם יימנעו מלברוח לאחר תאונה. אבל הגיון זה אינו מקובל על רבים. בסנגוריה הציבורית, למשל, ניסו להסביר לחברי הכנסת כי יוזמתם לא תרתיע - לא את מי שהם עבריינים מועדים, וגם לא אזרחים שומרי חוק. בסנגוריה טענו כי מחקרים רבים מטילים ספק באותו הגיון, במיוחד כאשר העבריין הפוטנציאלי - למשל נהג המעורב בתאונה קשה - נמצא תחת לחץ קיצוני, אשר מונע ממנו מלקבל החלטה אחראית ומושכלת.
עמדת הסנגוריה הציבורית, כמו זו של שירות המבחן, הייתה ברורה: להחמרת הענישה לא תהיה השפעה משמעותית על נהגים המעורבים בתאונות "פגע וברח". על-פי נייר עמדה שניסח עו"ד ישי שרון מהסנגוריה, "בשל אופייה של עבירת ההפקרה, פעמים רבות מדובר בנהגים שבאופן מובהק אין להם אורח חיים עברייני, ולכן גם תקופות מאסר קצרות יחסית מספיקות כדי ליצור אצלם, ואצל אחרים שכמותם, אלמנט משמעותי של הרתעה". אז למה בכל זאת בחרו חברי הכנסת להחמיר את הענישה?
"להצעות חוק יש סעיף תקציבי, שבו מעריכים את עלות היישום שלהן", מסכם עו"ד שי גלעד מלשכת עורכי הדין, "והחוק הזה לא עלה כסף. לא היה בו 'סעיף תקציבי'. וזה הרבה יותר קל לעשות משהו, שלא עולה למדינה כסף".
לפנייה לכתב/ת 
