אז בבית הספר

הנכד שלי יובל, הולך השנה לבית הספר. לא יכול שלא לראות בעיני רוחי את אימו באותו יום לפני כעשרים ומשהו שנים, חסרת שתי שיניים קדמיות, בשמלה לבנה מביטה לצדדים, המומה מן ההמולה ונבלעת לי בהמון ילדים, אל עבר הכיתה ושנת הלימודים הראשונה בחייה.

נדמה לי שדמעתי. ואולי לא? ואני זוכר שחשבתי אז, שיום יבוא ובתי תלווה כך בן או בת לבית הספר ביומם הראשון, ומעניין איפה אהיה אז אני, ואם לא אשכח כבר שדמעתי. הנכד הולך לבית הספר ואני הולך לא תאמינו, אל התעודות הראשונות שלי. יש לי תיק שבו אסף לי אבי את כל תעודותיי אחת לאחת, שנה אחר שנה.

לטורים הקודמים של יהורם גאון ב-ynet

ממדינת היהודים למלונות יוקרתיים

לינדה לינדה יא לינדה

תפסיק לתקשר אלי

התעודה הראשונה של מורתי הנצחית רמה סמסונוב מ"בית ספר בית הכרם", הכיתה היא א' של בית ספרנו וכתוב בה מעט: "הננו להודיעכם בזה את מצב הלימודים של בנכם יהורם גאון. התנהגות: טובה מאוד, סדר וניקיון: טוב מאוד, חריצות: טוב מאוד, דייקנות: טוב מאוד, הערות: מתקדם יפה בלימודים.

לא צריך להיסחף, זו רק כיתה א' (בשנים הבאות ירדו פה ושם כמה "מאודים"). במקצועות השונים אין עדיין ציונים, כי הכיתה עוד נמוכה. בשנים מאוחרות יותר נוספו המקצועות עברית, דברי הימים, ציונות, מולדת, טבע, חשבון, אנגלית, ערבית, מלאכה, נגרות, משק בית, ציור, זמרה, תורת התזונה, עבודה במסעדה וחקלאות.

שלום כיתה א'. יהורם גאון וחבריו לכיתה

כבר אז ידעתי איך להשתמט מהמסעדה, ששם לימדו אותנו לבשל ולשטוף כלים. הייתי פשוט שם תחבושת על הבוהן ואומר שיש לי דלקת, מה שפטר אותי באחת מן המטבח עם ריחות הבישולים. בנגרות עשיתי מן קופסה (שיש לי אותה עד היום) שאפשר לשים בה מכתבים ובמסורית קטנה עיטרתי את הקופסה במגן דוד גדול. במלאכת יד עשיתי טיירות שהייתי מדביק עם קמח ומים ובזמרה היה לנו מורה בשם יצחק לוי, שהיה בעצמו זמר אופרה (אבא של יסמין לוי) והוא לימד אותנו שירי מולדת. אולי מאז ובגללו ניטעו בי זרעי רננים, שיהפכו לי למקצוע חיי.

אפשר להביט בתעודה וללמוד ממנה מה בדיוק רצו אז שהתלמיד ילמד ולאיזה איש שיגדל. רצו שידע עברית ותורה וציונות ומולדת, וכהכנה לחיים שילמד להיות נגר או טבח (שף עוד לא היה ומאסטר בטח שלא) ובוודאי היו שמחים אם יהיה חקלאי. בתעודה של תחילת המאה אפשר ללמוד על עולם לימוד אחר לגמרי, ואני מצטט מתוך תעודה של ילדה בשנה הראשונה ללימודיה - בהערות כתוב: "תלמידה זו מצוינה בהנהגתה, נקיונה, חריצותה והקשבתה".

הציונים בתעודות של התקופה ההיא הם כדלקמן: אפס, רע מאוד, רע, לא טוב, בינוני, טוב, יפה, טוב מאוד ולא תאמינו - נחמד, שזה כנראה מצוין. היום התעודה נראית כאילו אלף שנה אחרי. תקשיבו למקצועות שלומדים היום ובהזדמנות גם תסבירו לי מה זה: כישורי חיים, מפתח הל"ב, בטחון ובטיחות (כנראה אישית כי היום באים לכיתה עם סכין אז צריך ללמוד להתגונן) מועצה ירוקה, אסטרטגיה וחשיבה.

הציונים, כדי לא לפגוע בנשמות הרכות כדלקמן: שולט היטב, שולט, שולט חלקי. לא הבנתי. שולט או לא? מה הציון? טוב או בלתי מספיק? טוב מאוד או מספיק בקושי? מה זה השטויות האלה?. נדמה לי שפעם הדברים היו מובנים יותר ולכן הילדים היו אלימים פחות. וככל שהמבוגרים לא מובנים ונזהרים בכבודם ורגישותם של הילדים, הם הופכים מבולבלים עוד יותר וגם אלימים (בגלל הרגישות).

התעודה הראשונה שלי

רציתי להיות סבא טוב ולקחתי את הנכד לחנות בה אקנה לו את הציוד בו ירכוש דעת בשנים הבאות. ילקוט, קלמר, עפרון, מוחק, מחברות עם נייר חום לעטיפה ועוד כאלה דברים שזכרתי מימיה הראשונים של בתי בבית הספר. האמת, המרחק מאז, הוא לא של שני עשורים וחצי, הוא של כמה מאות שנים. אתם לא מאמינים, מזל שהילד היה עסוק בקופסה ענקית של פאואר ריינג'רס ואני עברתי בדוכנים השונים.

בהתחלה חשבתי שטעיתי ושאני נמצא בדיוטי פרי שבשדה התעופה. היה שם מנשא, כן, מנשא לילקוט. שהילד לא יתאמץ חלילה וישים את הילקוט על הגב. אז יש מנשא, כדי לגרור את הילקוט. עכשיו אתם הרי מבינים שאם כבר יש מנשא, זה לא מכובד שהוא יישא ילקוט סתם. לכן תכננו לו לילד בכיתה א', שהוא שנה אחרי גן, שנתיים אחרי פעוטון, חמש וחצי שנים אחרי שהוא נולד בכלל, תיכננו למענו תיק גב אולטרא לייט, עם מערכת קפיצים. רגע לא סיימתי. ובולמי זעזועים. לא, לא דיברתי על האוטו שלי, דיברתי על הילקוט של הנכד.

עכשיו אתם באמת חושבים שלתיק אולטרא לייט, עם חיישני רוורס מצפצפים, אפשר להכניס עפרון עלוב וטיפשי? אז זהו שלא. יש לנו בשבילכם עפרונות

אורטופדים וסרגל גמיש, ומחק חשמלי, שבטח מוחק כמו שואב אבק ציקלון. על בקבוק הבריאות אני כבר לא מדבר, שזה למי שלא יודע, בקבוק שתייה עשוי מחומרים ידידותיים לסביבה ובלתי רעילים.

כשהילד גמר לשחק, קניתי לו פאואר ריינג'ר. ובחנות אחרת נורמלית - ילקוט, קלמר, עפרונות, מחברות, הכל נורמלי. ובמקום מנשא, הילד סחב הכל על גבו. כי הוא ילד נורמלי וכזה ישאר, אם זה תלוי בי כמובן. האמת, יכולתי לקנות לו את כל השטויות האלה, אבל גם בני ובתי (וגם אני וכמה דורות לפני) כתבו בעפרונות רגילים ושתו מים מן הברז, וסחבו ילקוט מלא ספרים, ועטפו מחברות בנייר חום עבה, ומחקו בתנועה חזקה על פני הדף מה שרצו למחוק, והיו להם עפרונות ומחוגה שלא היו דיגיטליים ואף על פי כן היו להם ציונים נפלאים. והכי חשוב, גדלו להיות אנשים טובים וראויים, שאני גאה בהם, ושזה מה שהתפללתי שיקרה לי ולהם. וזה בדיוק מה שיקרה לנכדי הטוב, בלי עפרונות ארגונומיים שאני לא יודע מה זה, או חותמת תלמיד בעיצוב אישי שאני לא רוצה לדעת מה זה.

מפיקת המאמר: טל ויינגרטן

גאון ברדיו , ימי שישי 13:00-15:00 ברשת ב'