ממורָה תצא תורה

יום רביעי, כב' באב תשע"ב, 22 באוגוסט 2012. באותו תאריך ובאותן שעות, התקיימו במקביל שני כנסים גדולים בחינוך. מה יתרום לתרבות השיח שלנו "הדיבייט החינוכי הראשון" בחיפה? את ההבנה שלנשים ולערבים אין מה להגיד. את מי משרת "פורום הפיס לחינוך" בחולון? לא את המורות ולא את התלמידים, ואפילו לא את המדינה.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לאופנה שמגמתה למתג את הערים. חלם ואחיותיה מצטרפות לטרנד, לייצר מסורת סביב כנס שנתי העוסק בתחום לוהט. אין כמו חינוך לצורך זה - מצד אחד הוא נוגע לכולנו ומצד שני הוא פרוץ. כל אחד חושב שהוא יכול לדבר עליו. לא צריך לדעת, לא צריך להכיר את המערכת, לא צריך אפילו להתכונן - אפשר פשוט להגיד בפומבי מה שאחרים אומרים בסלון ובבית הקפה. אלא שכדי לזכות ולשאת דברים לפני קהל שבוי, צריך שיהיו כנסים, ואז כדאי שתהיה גבר בעמדת כוח - מנהל בנק, עורך דין מצליח, גנרל או רב, או מי שעומד בראש איגוד מורים ומנהיג מורות שנים על גבי שנים. גם נשים יצלחו, אם הן פוליטיקאיות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אל תחתכו להם / ערן שדה

אפוקליפסה עכשיו / יוסי יונה

אילו מישהו מהמאדים היה נוחת בישראל, הוא היה בטוח שהראש היהודי המציא את הפטנט האולטימטיבי - מערכת חינוך ללא מורים. כמו מזל"ט. מסביב לוויינים, לשעברים, לפעמים זה פאתטי, אבל אין מורים - לא על הבמות בכנסים. אורח מכוכב אחר לא היה מאמין שחמישית מאזרחי ישראל הם ערבים, או שהיה תמה שמא כולם אילמים. בבירת הצפון יש ערבים בכל מקום, חולון גובלת ביפו, אבל אף לא דוברת ערביה אחת או דובר ערבי הוזמנו להשמיע את קולם מעל הבמה בכנסים שעניינם חינוך.

חינוך במיטבו יכול לתקן עוולות חברתיות שמדיניות כלכלית כוחנית ו"קפיטליזם חזירי" מייצרים. הוא יכול לעורר סקרנות, ללמוד לגלות את טעם החיים ולחפש את הדרך להיות שייך ולהתפתח כאזרח מועיל. אבל לא הכול חינוך. הוא לא יסגור פערים, אם ראש הממשלה ושריו לא ייצאו חוצץ כאיש אחד נגד בית-ספר שמסרב לקבל ילדות שמשפחותיהן הגיעו מאתיופיה. הוא לא יתקן חלוקה מעוותת של הנטל האזרחי.

חינוך מֵיטיב פירושו מורים טובים. והמורים הן בעיקר מורות, שהמערכות הדורסניות המייצרות את הכנסים אינן מחמיצות אף הזדמנות להעלים ולהשתיק. במקרה הטוב נשים זוכות להיות מראיינות או שופטות. בתוכניות של הכנסים, גברים ועוד גברים מדברים. רק מיעוטם מגיע מהתחום עצמו, וגם אז - תמיד בכירים ואף פעם לא מורות, ואפילו לא מנהלות. כנסים כוחניים כאלה הם נדבך נוסף ברמיסת המקצוע.

תוגת החינוך כמקור לתקווה

הדוברים כולם יודעים הכול יותר טוב מהמורות, משליכים רפש על מטרה חשופה וחוזרים על אותן אמירות נבובות: "הכול חינוך", "החינוך בישראל על הפנים", "במבחנים הבינלאומיים אנחנו במקום נמוך". והחידוש של השנה: "אפילו איראן משיגה אותנו". הבמה הופכת לזירה של אלימות אינטלקטואלית, ששק החבטות שלה הוא מערכת החינוך. האגרופים ממתגים את הדוברים כמי שהחינוך הוא ציפור הנפש שלהם - הכול קבל עם וטלוויזיה. הכול חינוך? לא, הכול פוליטיקה. הכול דיבורים. הכול שרירים. בעלי הכוח חומדים גם את החינוך. את החלקה האחרונה של האזרחות בישראל.

הישועה יכולה לבוא רק מן המורות והמורים. הסתדרות מורים שתעמוד בראשה - אחרי מאה שנות גברים - אישה מְשתפת, הסתדרות מורים שנאמניה יהיו צעירות ולא גמלאים. גוף כזה יוכל לשתף פעולה עם ראשי ערים שכן משקיעים בחינוך - ויש כאלה, ומצוינים. היא תוכל לייצר קול ברור של אנשי מקצוע, שינסחו את הדרישות מן הממשלה וישמיעו אותן מעל במות ראויות. פעולות ראוותניות יקרות ותקשורתיות לא יעשו את העבודה.

את תוגת החינוך אפשר יהיה להפוך למקור תקווה, רק אם נחזיר את החינוך לידי המורות והמורים. ואמנם, בסוף החודש ייפגשו בירושלים - בלי חסויות ובלי טלוויזיה, בלי גנרלים ובלי עסקנים - מורות ומורים מודאגים בכנס "מורים לוקחים את החינוך לידיים". הפרסום נעשה מפה למחשב, בלי קדימונים ובלי מודעות מרוחות על דפי עיתונים, אבל אולי דווקא הם "יעשו בית ספר" לכל המלעיזים. אולי דווקא משם ייצא קול של ממש. כי ממורָה תצא תורה.

ד"ר צביה ולדן, מכללת בית ברל ואוניברסיטת בן גוריון בנגב

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il