סטיב נאש מציג - באתי לעזרת קובי
זה אחד הרגעים הגדולים בעונת ה-NBA של 2012-3, והוא קרה עוד לפני שהיא התחילה: סטיב נאש עבר מהסאנס ללייקרס כדי להסתער על האליפות הראשונה שלו והשישית של קובי בראיינט. האם כבר מאוחר מדי בשביל הקבוצה מלוס אנג'לס, או שדווקא רכז בן 38 יזרים לה דם חדש?
הנה תרגיל בחשבון או בהיגיון, תחליטו אתם: קובי בראיינט קלע 48 נקודות ב-10 בינואר השנה נגד פיניקס סאנס. שיא אישי שלו לאורך כל העונה האחרונה. זה היה הסקור הגדול ביותר שלו מאז 22 במרץ 2011, אז קלע 42 נגד אותה קבוצה. למעשה, זה היה הכי קרוב לנתון הטוב ביותר שלו זה תקופה ארוכה, 49 נקודות, שנקבע באחד במרץ 2009. היריבה: שוב פיניקס. נראה כמו ריטואל? קשה להכחיש.
"חד וחלק, אני לא אוהב אותם", אמר בראיינט על פיניקס אחרי התצוגה בינואר. "הם נתנו לנו לדעת טוב מאוד מה הם חושבים עלינו לפני כמה שנים, ולא אשכח להם את זה". כשבראיינט אמר "כמה שנים" הוא התכוון ל-2006 ול-2007, שבהן הדיחה פיניקס את לוס אנג'לס בסיבוב הראשון בפלייאוף; וכשהוא אמר "הם", הוא התכוון בעיקר לסטיב נאש שהקדים אותו פעמיים במרוץ לתואר ה-MVP בעשור שעבר. שום שחקן אחר לא נותר בסאנס מאותה תקופה. אפילו האיש שבתוך הגורילה שמשעשעת את הקהל כבר התחלף. אז כן, זה חייב להיות נאש, והכעס מופנה כלפיו.
עכשיו נחשו מה? נאש ובראיינט, שניים שלא יכולתם להלביש בגופיות זהות אפילו בחלומות, עומדים לשתף פעולה בעונה הקרובה. הצעד הזה משפיע ישירות על הסיכויים של הלייקרס לזכות באליפות - ראשונה לנאש ושישית לבראיינט. בכלל, שש הוא המספר החשוב ביותר כרגע. למייקל ג'ורדן כידוע יש שש טבעות, והגארד של הלייקרס לא ינוח ולא ישקוט עד שישתווה לו. ואם נאש יכול לעזור בזה, אדרבה.
אז מי עומד מאחורי המעבר הזה? מי ירוויח ממנו ומי יפסיד? האם זה יסתיים באליפות? באמת טוב ששאלתם, כי בדיוק יש לי כמה תשובות.
1. איך זה עבד
החיבור של נאש בן ה-38 עם הלייקרס מוזר, יש להודות. לראות אותו בצהוב-סגול - אחרי שלאורך השנים העביר ביקורת על הלייקרס, ראה בה יריבה מושבעת והעיד שלעולם לא יגיע ללוס אנג'לס כי הוא הטיפוס הכי לא לייקרי - זה באמת בלתי צפוי. אולי אפילו לנאש עצמו. קצת כמו לראות את פיני גרשון נוחת לפתע פתאום במכבי תל אביב בסוף שנות ה-90, חודש אחרי שאמר כי אין סיכוי שיאמן שם.
זה לא היה עד כדי כך פשוט או מובן מאליו. למעשה, נאש הקנדי כבר ראה את עצמו משחק ליד הבית בטורונטו או בניו יורק עם הניקס, שתיים שעשו מאמצים עילאיים להשיג אותו והיו רחוקות מזה מרחק טוויסט אחד של הגורל. לשתיהן הייתה בעיה קריטית אחת מבחינת נאש: הן במזרח וליבו במערב. לאחר מעשה אפשר לומר בקלות שאלמלא התגוררו שלושת ילדיו של נאש בפיניקס עם גרושתו, הוא היה חתום עכשיו באחת הקבוצות האלה. אבל ברגע שהגיע גישוש ראשוני מהלייקרס, שנשמע די לא מחייב בזמנו והתפתח להתעניינות אמיתית, חל המפנה.
כשהג'נרל מנג'ר של לוס אנג'לס, מיץ' קופצ'אק, הרים טלפון לסוכנו של נאש, הוא כמעט התנצל על עצם המעשה. משהו בנוסח "נכון שסטיב ואנחנו לא תמיד ראינו עין בעין, ואני לא יודע עד כמה זה אפשרי מבחינתכם, אבל מה אתם אומרים בכל זאת?". באותו שלב החל נאש לנדוד בדמיונו למזרח והיה מתוסכל מהאפשרות שיראה את ילדיו רק שלוש או ארבע פעמים בעונה.
בהמשך אמר ש"מלוס אנג'לס אוכל לקחת טיסה אחרי אימון או ביום חופשי, לאסוף את הילדים מבית הספר, להשתעשע איתם בפארק, לאכול איתם משהו ולחזור לישון בלוס אנג'לס. אין לזה מחיר. מבחינתי זה הדבר החשוב ביותר". ממש כמו שהוא מזהה מהלכים על המגרש, נאש קלט במהירות שהלייקרס היא אפשרות פנטסטית בעוד מובן: הוא ישחק בקבוצה שנחשבת למועמדת לאליפות במקום להישחק תחת גלגלי הזמן אי שם בטורונטו. מפה לשם הוא החל להפוך ברצינות תהומית ברעיון שרק ימים ספורים קודם לכן נראה בלתי אפשרי: ללבוש את מדי הלייקרס, הקבוצה הכי שנואה על אוהדי פיניקס.
כל זה לא יכול היה לצאת לפועל בלי שיקרו שני דברים: הנהון הסכמה של הצ'יף הגדול קובי בראיינט, ואור ירוק מפיניקס לשחרר את נאש. אלא שלפיניקס היו סיבות טובות שלא לשחרר אותו, והלייקרס מצידם לא יכלו להציע יותר מדי כסף בגלל תקנות שכר והעברות שונות.
ביל דאפי, סוכנו המנוסה מאוד של נאש, ידע שאחד הדברים הראשונים לעשות הוא שיחה ישירה בין הלקוח שלו לבין הבוס של הלייקרס על המגרש (רמז: לא המאמן מייק בראון). הסוכן דחק בקופצ'אק להכניס את בראיינט לסוד העניינים במהירות ולוודא שהחיבור מתאים לו ושהוא יירתם למהלך. חוץ מזה פעל דאפי אצל הבעלים של פיניקס, רוברט סארבר, כדי לשכנע אותו שלא היה מעולם שחקן ואדם חשוב כל-כך למועדון, ואם יש לחרוג מהכללים ומההרגלים לטובת מישהו, נאש הוא האיש.
בו בזמן הוא דיבר על ליבם של האנשים המקורבים ביותר לסארבר בתוך המועדון. המסר היה ברור: תמה תקופה, יש לנוע קדימה ולשכנע את סארבר להיפתח לרעיון ולשחרר לחצים. בתחילה הבוס לא רצה לשמוע. אחר כך שקל בשנית, והחליט לאפשר לרגשות לנצח את המחשבה. הוא אישר עסקת Sign and Trade.
גם מהצד השני של המשוואה הגיעו בשורות טובות. בראיינט, שהטלפון תפס אותו במחנה הכדורסל השנתי שלו בסנטה ברברה, היה מבסוט מהרעיון. "יש לנו סיכוי הרבה יותר טוב לאליפות עכשיו משהיה לנו קודם", הוא אמר על השיחה שלהם. "סיימנו את השיחה בינינו בתחושה שאנחנו יכולים לעזור זה לזה", הוסיף נאש את החמישה סנט קנדי שלו.
פיניקס קיבלה בתמורה לשחרור של נאש ארבע בחירות דראפט מהלייקרס על-פני שלוש השנים הבאות ושלושה מיליון דולר. מחיר מציאה מבחינת לוס אנג'לס, שבלאו הכי בוחרת בדרך כלל נמוך בדירוג ואינה מתבססת על שחקנים שמגיעים מהדראפט.
2. איך זה יעבוד
נאש הוא בלי ספק השותף הכי טוב שהיה לקובי בראיינט בקו הגארדים לאורך הקריירה, אבל הנה שני דברים ששניהם ודאי הספיקו ללמוד זה על זה מרגע שהפכו לחברים לקבוצה: 1) שום רכז ששיחק לצד בראיינט ב-16 העונות שלו בליגה, לא סיים עונה עם יותר מ-8.5 אסיסטים במשחק; 2) בתשע העונות האחרונות לא ירד נאש מ-8.5 אסיסטים בעונה אפילו פעם אחת, והוא כנראה הרכז הטוב בעולם בשקלול הנתונים מעשר השנים האחרונות.
איך הם יסתדרו יחד היא שאלת השאלות, ומיד אחריה במצעד גם מי מבין שניהם ייפגע יותר ומי ירוויח יותר. מה שיקרה בשני ההיבטים האלה יכריע בסוגיית העל: האם הלייקרס היא שוב מועמדת בכירה לאליפות, דווקא כשהיה נדמה שמיאמי היט ואוקלהומה סיטי משתלטות על ה-NBA לשנים הקרובות.
נאש שייך לדור הולך ונעלם של גאוני כדורסל. אין לו גובה, כוח או עוצמה יוצאי דופן, ובכל זאת הוא נבחר פעמיים ל-MVP של הליגה ומשחק בגיל 38 כאילו הוא צעיר בהרבה. בעונה שעברה הוא אפילו קבע שיא קריירה באחוזי קליעה מהשדה (53.2%), אולי כדי להראות משהו לכל מי שמפקפק ביכולתו להתמיד ואפילו להשתפר.
גם שאר הנתונים שלו טובים לכל שחקן - 12.5 נקודות ו-10.7 אסיסטים - שלא לדבר על שחקן שמתקרב לגיל 40. אז נכון שהוא כבר לא יהיה נאש של שנות ה-MVP, ובעונה הקרובה כנראה ישחק פחות מ-30 דקות לערב לראשונה זה 12 שנים, אבל שחקן-שחקן הוא בהחלט כן. הוא בעיקר מנהיג ווקאלי שלא רק עוזר לאחרים אלא גם מדריך אותם איך לעזור לעצמם ביעילות רבה.
בראיינט ונאש די ותיקים וחכמים לא לפגוע זה בזה. אם מייק בראון לא ינסה לשנות שום דבר בסגנון שלהם, וכל אחד יעשה מה שהוא יודע - נאש ירכז וימסור ובראיינט יזרוק - סביר להניח שכולם ייהנו. אלא שבשנים האחרונות הפך בראיינט בעיקר לקלע והוא פחות חודר לסל. מן הסתם הוא מבין שיצטרך לגעת בכדור פחות מהרגלו, שינוי שצפוי לעזור לו כשנאש לצידו: הנוכחות הסמכותית של הרכז תחסוך לבראיינט חלק גדול ממטרד הובלת הכדור.
הדחף שלו לבצע מהלכים קשים ולעיתים חסרי סיכוי של אחד נגד שלושה צפוי להירגע, והוא יצטרך לשחק יותר זמן רחוק מהכדור כדי להגביר את סיכויי הקבוצה להצליח. אולי זה נראה בלתי אפשרי אחרי כל כך הרבה שנים בסגנון מסוים, אבל בראיינט - ולא נאש - יצטרך להוכיח שהוא יכול גם אחרת. ואם יש רכז שכדאי להשתנות למענו, נאש הוא האיש.
אחרי כל זה, בראיינט לא יהיה המרוויח העיקרי מהעסקה. הוא ממילא יוצר את רוב הקליעות שלו בעצמו ומעולם לא היה סט-שוטר. דווקא הסנטר אנדרו ביינום יכול להתקדם יותר מכולם וייהנה מאסיסטים ששידרגו בעבר שחקנים כמו אמארה סטודמאייר, שון מריון ואפילו מרצ'ין גורטאט. לנאש יש יכולת למצות את המרב אפילו משחקני תפקיד ממוצעים לגמרי כמו ג'ארד דאדלי בפיניקס, כך שאולי גם כמה משחקני הספסל יוכלו לשפר את התפוקה שלהם בעשרות אחוזים. עם פאו גאסול, שרואה משחק מצוין ביחס לביג-מן, יהיו ללייקרס שני מוסרים אדירים.
3. מה עם ההגנה
עם נאש המבוגר שאף פעם לא היה גדול השומרים - ועם גאסול הרך, עם ביינום העצל לפרקים ועם בראיינט שנוטה לשמור על הברכיים לפלייאוף - הלייקרס מועדת לפורענות בהגנה. זה מנוגד לעקרונות, לדגשים ולאופי של המאמן, אבל זה מה יש. בעיקר זאת הגנה רגישה לגארדים אתלטיים, והצירוף של נאש לא מביא בשורות בעניין הזה.
רק מה, כשמישירים מבט למטרה מתברר שאין כאן בהכרח סתירה. גם סטיב בלייק, למשל, עם למעלה מ-20 דקות במשחק בשתי העונות האחרונות עם הלייקרס, לא היה שומר גדול בעמדת הרכז. פיניקס חטפה לא מעט בהגנה כשנאש היה שם, וגם גורלה של הלייקרס מן הסתם לא יהיה שונה (אם כי היום, ב-NBA שמכירה באזוריות, יותר קל להחביא שחקנים בהגנה). בקיצור, הלייקרס יצטרכו ללמוד לנצל את האיכויות ההתקפיות של נאש ולחיות עם המגרעות שלו. פשוט ככה.
חשוב במיוחד מי יהיה הרכז מאחורי נאש. כדאי ללייקרס לחנוך תחתיו מישהו, כמו שעשתה פיניקס בעבר עם גוראן דראגיץ' וכמו שג'ייסון קיד וקווין ג'ונסון עשו עם נאש עצמו בקדנציה הראשונה אצל הסאנס. אגב, מבט נוסף על הסגל מעלה ספק אשר למקומו של רון ארטסט בחמישייה: שחקן שלא בדיוק משתלב בהתקפה המניעה כדור, וגם ככה מזדקן ומתחיל ללכת בכיוון של אולד-טיימר שזורק מבחוץ, הוא לא בדיוק מה שחסר ללוס אנג'לס.
4. מה עם הטבעת
ההעברה הדרמטית של נאש מצריכה דיון מחודש ביחסי הכוחות בליגה, בעיקר במערב. אין בכלל ספק שהלייקרס חוזרת איתו למאבק על האליפות, אחרי שבשנתיים האחרונות נראתה קצת אבודה עוד לפני רגעי ההכרעה. בזכות דברים שנאש מביא איתו ללייקרס לראשונה - למשל ראיית המשחק הטובה בליגה, יכולת הקליעה בתנועה ובשטף המשחק והמנהיגות הלא־אנוכית - נדמה שהיום אפשר למנות את הלייקרס בנשימה אחת עם מיאמי ועם אוקלהומה סיטי. אבל למה לדבר על מיאמי אם לוס אנג'לס עוד לא כבשה את פסגת המערב?
עם נאש מחזקת הלייקרס את מעמדה כאחת משלוש הקבוצות הטובות בצד המערבי של הליגה. בשנים האחרונות שרפו גארדים יריבים את דרק פישר בהגנה בזה אחר זה בלי שהיה יכול להחזיר להם מלחמה אמיתית בהתקפה, ורמון סשנס פשוט לא התאים להיות רכז ראשון בקבוצה גדולה כמו הלייקרס. העניין הוא שגם הרכישה של נאש אולי לא תעזור לפתוח פער מקבוצות המערב, אלא בעיקר לסגור פערים מסוימים.
שימו לב לטרנד הרכזים הדומיננטיים בליגה כיום: טוני פרקר בסן אנטוניו, ראסל ווסטברוק באוקלהומה סיטי, כריס פול בקליפרס, טיי לאוסון בדנבר, מייק קונלי בממפיס. רכזי חמישייה במערב ששיחקו ברמה לא מספקת - למשל ג'ייסון קיד בדאלאס ודווין האריס ביוטה - עפו בסוויפ בסיבוב הראשון של הפלייאוף.
קל להאמין שאם נאש יתחבר במהירות ולא תירשם ירידה חדה מדי ביכולתו או ביכולת של בראיינט בשתי העונות הקרובות, יש סיכוי טוב לטבעת. הלייקרס אמנם במצב רוח של זכייה כאן ועכשיו, אבל היא זקוקה לבנייה מחדש ובחרה להמר בטווח הקצר ולנסות לסחוט בכוח עוד אליפות. כל זה בזמן שהתחרות במערב חזקה כתמיד, ואוקלהומה סיטי היא עדיין ההימור ההגיוני יותר לזכייה במערב ולמפגש נוסף עם מיאמי בגמר.
ללייקרס, כמו שאני רואה את זה, יש הזדמנות אחרונה בהחלט להפיק תואר עם נאש. בשנה השלישית שלו בחוזה הוא יהיה בן 41 ובראיינט בן 37. כמעט לא ריאלי. כבר עכשיו הגיל הממוצע של נאש-בראיינט הוא 36. ממוצעי הגיל של שחקני הקו האחורי בקבוצות בעלייה במערב, נניח אוקלהומה סיטי וממפיס, קטנים בעשור ויותר. בפלייאוף, שבו האינטנסיביות מדברת, הפערים האלה יבואו לידי ביטוי.
5. איך תצא מזה עכשיו
כן אליפות או לא, נאש הוא אחד השחקנים האהודים בליגה ועומד לשתף פעולה עם אחד המאוסים ביותר. כלומר יש בלוס אנג'לס קהל שאוכל, שותה, ישן וחולם קובי בראיינט לכל אורך השנה ומתדלק אותו בקריאות "MVP!" במשך שנים, אבל אפילו שם יש אוהדים שלא יכולים לראות אותו ובעיקר לא לשמוע אותו. הצירוף של נאש ודאי יחזיר ללייקרס לפחות חלק מהאהדה הארצית שאבדה לה עם השנים, וזאת בגלל רצון חוצה מחנות לראות את נאש זוכה סוף סוף באליפות.
גם אלה שמכנים את הלייקרס "כוחות הרשע" מודים שנוכחותו של נאש מרגיעה במשהו את השואו-אוף היהיר מהוליווד, נותנת לו גוונים פחות חמוצים. ואם באמת רוצים אפשר גם להחמיא ללייקרס על הנטייה לעשות כל מהלך אפשרי כדי לזכות באליפות.
לכולם ברור שהלייקרס, שכבר חשבו ברצינות להיפטר מפאו גאסול, מרגישים כעת בשלים יותר לקראת ריקוד נוסף לעבר האליפות אחרי שתי תבוסות בפלייאוף בשנתיים האחרונות. השאלה היא אם נאש יהיה לא יותר מאשר פלסטר, שחקן שהגיע מאוחר מדי ללייקרס, או שאולי יהיה בדיוק החתיכה החסרה שתאפשר לכולם לגעת שוב בתהילה רגע לפני שלברון ג'יימס משתלט על הכל. לכל הפחות נאש הוא תקווה שאפשר להיאחז בה, ועם המעט הזה שעשוי להתברר כיותר תצא בקרוב לוס אנג'לס לייקרס לעונה חדשה.
בפיניקס, אגב, כבר נצפו אוהדים ששרפו את הגופיות של נאש כמעשה אוהדי קליבלנד בשעתם נגד לברון ג'יימס, אם כי לא באותה מידה של טינה. זה משהו שהאוהדים שם רצו לעשות ולהראות, ונאש הגיב לזה בדרך הטובה ביותר. "אם הרגזתי כמה אוהדים אני אקח על עצמי איזה עונש שירצו", הוא אמר. "אני אוהב את האוהדים של פיניקס, היו לי שמונה עונות מצוינות בקבוצה, אבל בסופו של דבר אני צריך לא לאכזב רק את הילדים שלי".
לפנייה לכתב/ת 
