חיים ששווים פחות
משטרת ישראל הנדיבה במשאבים כלפי תפיסתו של נהג שפגע וברח, וחשוד בהריגתן של שלוש נשים, אינה כל כך אסרטיבית ויעילה כשמדובר, למשל, ברצח של הומואים ולסביות
מעצרו המהיר של שושן ברבי מזכיר לכולנו כמה נפלאה משטרת ישראל. כמה יעילה, כמה נהדרת, כמה רודפת צדק. משטרה חלומית של ממש, שמגינה על האזרח, ובמקרה שלהלן, דואגת במסגרת מבצע הוליוודי משהו, לאתר את הפושעים שאינם מראים נכונות לשלם על מעשיהם.
המעצר המוצלח כמעט ומצליח להשכיח מאיתנו שאותה משטרת ישראל הנדיבה במשאבים כלפי תפיסתו של נהג שפגע וברח, וחשוד בהריגתן של שלוש נשים, אינה כל כך אסרטיבית ויעילה כשמדובר, למשל, ברצח של הומואים ולסביות. אחרת, איך נוכל להסביר את העובדה שבמשך שלוש שנים לא נמצא הרוצח מהברנוער בתל-אביב, שירה בבני נוער חפים מפשע, רצח את ניר כץ ואת ליז טרובישי, והפך נערים אחרים לנכים לכל ימי חייהם? היכן הנועזות המאצ'ואיסטית בנוסח המערב הפרוע כשעולה הצורך ללכוד רוצח, שעודנו מסתובב בינינו, כפצצה מתקתקת, ואין לדעת מתי ישלוף שוב את אקדחו ויכוונו מול נערים שכל פשעם הוא העדפתם את בני מינם.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
למדתי מדעי הרוח, טעות חיי / גלעד גרינגולד
הייתי הילד הכי מניאק בכיתה / אור ברנע
האם אוזלת ידה של משטרת ישראל היא תוצר של מיקומם החברתי של הקורבנות ושל סוג הפשע? האם פשע המבוצע על רקע שנאה הוא פשע פחות חמור ועל כן משטרת ישראל משקיעה בו פחות משאבים ומכאן אי הימצאותו של הרוצח במשך תקופה כה ארוכה? ואולי כאשר מועדון של הקהילה הלהט"בית עומד בפני אלימות כה קשה המשטרה חשה פחות מומרצת והאתגר של מציאת הרוצח פחות מתמרץ את אנשיה?
והיכן התקשורת הישראלית הנשכנית שמזמן התייאשה ונטשה את הרצח המחריד לטובת אייטמים אחרים, כאלו שהדמויות המרכזיות בהם הם הטרוסקסואלים? האמנם צדקה סילביה אן הוּלט בספרה חיים ששווים פחות ואכן אנשים מסוימים נתפסים בחברה ההיררכית שלנו כשווים פחות, ולפיכך חייהם, או במקרה זה, מותם, יוותר תחת ההגדרה של "פשע לא מפוענח"?
ומהו המסר ששולחת המשטרה לאלו המתעתדים להפעיל אלימות כנגד הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים ומיעוטים אחרים? האם אי הימצאותו של הרוצח אינה מעודדת פשיעה עתידית שתחזור על זו הקודמת? האם החברה הישראלית לא זוכה כאן לשיעור בדירוג אנושי שבסיומו היא לומדת אילו חיים שווים יותר ואילו פחות? מי ראוי להגנה מפני פשיעה ומי מצוי חשוף למולה ולא יזכה להגנה?
שום סיבה לגאווה
בארה"ב, החלו לקום בימים אלו בתי ספר "גיי פרנדלי" המכוונים אל נוער להט"בי. לאחר שמערכת החינוך הציבורית כשלה ואינה מצליחה לגונן על בני הנוער שזהותם המינית אינה הטרוסקסואלית, נמצא פתרון "ראוי" - גטואיצזיה של הנערים והנערות, הרחקה מן הכלל שיש עמה הגנה מפני אלימות שהיא מנת חלקם היומיומית של נערים ונערות המתאפיינים בשונות מינית ומגדרית. ישראל כחקיינית הטובה ביותר של ארה"ב, ייתכן שתאמץ בעוד מספר שנים מודל זה, וכך תימנע מבעיית שילובם של ה"אחרים" בקרב החברה הכללית. מדוע להשקיע בחינוך או באכיפה, אם אפשר פשוט לסגור את ההומואים, הלסביות והטרנסג'נדרים במתחמים מבודדים?
בטווח הקצר, הדבר נשמע כפתרון קסם ואף הנערים והנערות הלומדים במסגרות אלו מציינים כי מצאו מפלט מתסריט האימים שנקרא בריונות בית ספרית. בטווח הארוך, מענישים את ה"אחרים" באלימות מרחבית: הם סגורים כביכול כדי להגן עליהם, אבל בעצם, המטרה היא להגן על החברה מפני הימצאותם. להרחיק אותם מהמבט ההגמוני שסולד מקיומה של שונוּת באשר היא.
דיון אודות שוויים של חיי אדם התנהל בישראל סביב החזרתו של גלעד שליט: האם שחרורו "שווה" לנו יותר מאשר המרצחים ששוחררו בעסקת החליפין שנחתמה מול חמאס? האם שחרורו דוחה מחשבה על חייהם של חפים מפשע שעתידים להירצח מידיהם של אלו ששוחררו בעסקה? אז, נשמעו קולות בעד ונגד העסקה, אולם, מרבית הפלגים בחברה הישראלית, ובהתאמה התקשורת, צידדו בעסקה וראו ביום השחרור יום חג לאומי. ואם היה נחטף הומו, האם אז, במקרה כזה, הייתה החברה הישראלית חושבת שחייו שווים יותר מחיי אחרים? האם היו יוצאים להפגין למענו ופועלים לשחרורו בכל מחיר אפשרי? האם היו רואים בהחזרתו אינטרס לאומי עליון?
העובדה כי הרוצח מהברנוער טרם אותר מלמדת כי עדיף לנו שלא להעלות שאלה זאת כלל, שכן התשובה עליה תעיד שהחברה הישראלית הרבה פחות הומאנית ממה שהיא חושבת. וגם אם המשטרה זוכה בימים אלו לבלוז מחודש לכחולי המדים בעקבות המרדף המוצלח בנתניה, הרי שאין בהתנהלותה כל סיבה לגאווה.
ד"ר שי רודין הוא מרצה לספרות ומגדר
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
