"הפרצוף היפה סגר לי דלתות כדי ג'יי"
הוא מהדי ג'ייז הישראליים העסוקים בעולם, ובכל שבוע מתקלט במסיבות נוצצות. מיקי פרידמן, ילד טוב ירושלים עם לוק של מליון דולר, עבר לברלין בעקבות החלום לרקוד, הפך לדוגמן אריזות תחתונים וכבש את המועדונים הגדולים בעולם. בראיון ל-ynet הוא מספר על התשוקה למוזיקה ועל ישראלים שמתקשים לפרגן
"מנקים את החדרים כאן פעמיים ביום", מספר הדי ג'יי הישראלי מיקי פרידמן, בשיחה מחדר המלון בבייג'ינג. ממש בעוד כמה שעות הוא יעלה שם על הרחבה, בפעם השלישית השבוע, ויקפיץ את הקהל הסיני באחד מהמועדונים הגדולים. מהמנקה שרצתה להיכנס הוא מבקש שתשוב מאוחר יותר, כי כרגע הוא בראיון למדינה שמבחינתו - היא עדיין שלו.
צפו בטעימה מעבודתו של די ג'יי מיקי פרידמן
כמעט 20 שנה שפרידמן לא חי בישראל. את הקריירה שלו התחיל כרקדן בבלט הישראלי, בגיל 11. "הייתי רקדן מצטיין בצה"ל ועזבתי את הארץ לטובת להקה בשוויץ, ובהמשך רקדתי בהולנד ובסוף בגרמניה".
ואיך מזה מגיעים לתקלט?
"חיים של רקדן מקצועי סובבים סביב המחול. הייתי חייב להתנתק קצת, למצוא לעצמי משהו לעשות שלא קשור לריקוד. אז למדתי קצת פילוסופיה וסוציולוגיה, אבל תמיד רציתי לדעת לתקלט. רכשתי פטיפונים, והתחלתי לסובב תקליטים בבית".
בידיעה ובמטרה לפתח את זה למשהו מקצועי?
"ממש לא. לא חשבתי בכלל שאהיה חלק מחיי הלילה. זה תמיד נראה לי כל כך אפל. אבל כן התחלתי לתקלט פה ושם, ולאט לאט פיתחתי את זה".
"לא מסתדר להם שאני נראה בסדר ויודע לתקלט"
כמעט עשור אחרי שנגע בתקליטים לראשונה, מיקי פרידמן הוא שם המעטר את ההזמנות למסיבות הגדולות בעולם הגייז. בשבוע הבא יתקלט בלוס אנג'לס, ולאחרונה אפשר היה למצוא אותו על עמדת הדי ג'יי בציריך, בפראג, ובפסטיבל מסיבות הגייז הגדול בעולם, הסירקט בברצלונה. "זה הדובדבן שבקצפת לכל די ג'יי", הוא מספר על הפסטיבל היוקרתי.
אתה שומר על השם הישראלי-יהודי שלך בכל מקום אליו אתה מגיע.
"כן, ברור. מבחינתי אני ישראלי לכל דבר וגם החינוך שקיבלתי בבית הוא פטריוטי לגמרי, אני לא רואה עם זה בעיה. זו לא שאלה בכלל אם אשנה את השם שלי. ואם אתה די ג'יי טוב לא משנה מאיפה אתה בא".
נתקלת פעם במישהו שכן ראה בכך בעיה? בכל זאת, הבסיס שלך נמצא באירופה וכולנו שומעים בלי סוף על גילויי האנטישמיות שם.
"ממש לא. לא זו היתה הבעיה שלי", הוא אומר ורומז על מכשולים אחרים בדרכו המקצועית, מפתיעים ביותר: "הרבה מאוד אנשים חושבים שפרצוף יפה פותח דלתות. יכול להיות שזה נכון אבל אצלי זה עבד ההיפך.
האזינו לסט שדי ג'יי מיקי פרידמן תיקלט במצעד הגאווה בטורונטו
"תמיד חושבים שמי שנראה טוב חושב שהוא יכול להרשות לעצמו לזלזל, לקבל יותר מאחרים. בשתי הקריירות שלי הייתי צריך להוכיח את עצמי יותר מאחרים בגלל זה, ועד עכשיו זה ככה. יש אנשים שאף פעם לא יוותרו על הקלישאה. זה לא מסתדר להם שאני נראה בסדר ויודע לתקלט. מצד שני, אין כמעט מקום שהזמין אותי לנגן בו - ולא הזמין אותי פעם נוספת, כך שאף אחד לא יכול להגיד שאני רק פרצוף יפה שמסובב תקליטים".
כשמדובר בקהל הגאה, הפרצוף היפה והגוף דווקא עוזרים, לא?
"ממש לא. תחילת השיווק שלי כדי ג'יי היתה בפוסטרים ללא חולצה, ואין לי בעיה עם זה. אם יש לך כיסוי למה שאתה עושה, אין בכך פסול. בעולם שבו האריזה חשובה יותר מהבושם עצמו, ככה זה.
"אמא שלי תמיד אמרה 'להיות יפה זה לא כזה דבר טוב'. היא 'הבטיחה' שעוד אסבול מזה. ובמיוחד בעולם הגייז, יש לא מעטים שקשה להם לפרגן והרוע שולט בהם. מספרים עליי סיפורים, אנשים שאני לא מכיר ולא עשיתי להם רע מימיי. אני לא מבין את זה".
לא קשה למצוא מי שלא יפרגן לגוף שנמצא על אריזות של תחתונים.
"זה עוד קיים?" הוא צוחק ומופתע לשמוע שמישהו עוד זוכר את הקמפיין של "דלתא" לו הצטלם לפני כמה שנים עדיין.
בחזרה לענייננו, איפה נמצא הקהל הטוב בעולם?
"בספרד ובברזיל. קשה להסביר את זה, אבל המוזיקה והריקוד טבועים בהם. זה מושרש בתרבות שלהם. אבל גם בטורונטו הקהל מדהים, וכאן בבייג'ינג, אבל אצל הספרדים והברזילאים משהו במוח קשור יותר למוזיקה. רואים את זה למשל בסירקט בברצלונה. האווירה והשמחה זה משהו מטורף, נתתי שם סט מעולה וקיבלתי כבר הזמנה לתקלט גם בשנה הבאה".
לא רצית באיזשהו שלב לרדת מהעמדה ולרקוד איתם?
"בעמדה הזו אתה נהיה נורא מפונק", הוא צוחק. "כשאתה מנגן בכל סוף שבוע, ויכול לרקוד במקום שלך בלי שדורכים עליך או שורפים אותך עם סיגריות, אז אין מצב שאני רוצה לרדת. גם בסירקט, חברים שלי היו במרכז הרחבה ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני נדחף לשם. גם במסיבות הגאווה בישראל זה היה ככה".
"דירוג הדי ג'יי מגזין - בעיקר לאגו"
לקראת סוף שבוע זה יפורסמו תוצאות מצעד 100 הדי ג'ייז הגדולים של ה"די ג'יי מגזין". המצעד השנתי מדרג את התקליטנים הטובים בעולם, ומיקי - למרות הלו"ז הצפוף והפופולריות האדירה לה הוא זוכה, נמצא מחוץ לרשימה.
"בשלב זה בקריירה אני לא מרגיש שיש לזה חשיבות, אלא אם כן אתה אחד מהעשרה הראשונים", הוא אומר. "חשוב לזכור שרוב השמות הגדולים כמו אביצ'י תומס גולד או דיוויד גטה חתומים בלייבלים שדוחפים ומשווקים אותם כמכונה משומנת, ממש כמו כוכבי פופ כמו ריהאנה או מדונה. זו אגב גם המהפכה בעולם המוזיקה האלקטרונית, שיצרה חיבור מופלא בין עולם הפופ והמועדונים".
הרשימה עוד רלוונטית בימינו? כי אתה עובד בלי סוף גם בלעדיה.
"אפשר להגיד שהיא הפכה מעט מיושנת. לפני עידן האינטרנט היה צריך לחכות שנה כדי שהבחירה תיחשף. היום, כשדי ג'ייז הם סלבריטאים, אפשר לנחש מי יהיה ברשימה מראש. אבל לדעתי חשוב לזכור שדי ג'ייז שבאמת מצליחים ומנגנים כל הזמן, לא בחרו בעבודה הזו כדי להפוך לסטארים.
"המקום הראשוני הוא האהבה למוזיקה והרצון לשתף את כולם בהתרגשות מהמוזיקה. מי שמנגנים כדי להרשים את החברים - לא ישרדו הרבה זמן. מי שמנגן מתוך תשוקה אמיתית למוזיקה - דווקא כן", הוא אומר.
"תל אביב מרגשת אותי"
עם השנים פרידמן למד להבליג על המבקרים, וכאמור ליהנות מהקהל ולראות את חצי הכוס המלאה. הוא פיתח לעצמו ראייה מפוכחת, לפעמים צינית משהו, על התעשייה. "יש מפיקים ישראלים שעד היום לא מסוגלים להבין שאני יודע מה אני עושה. אבל לשמחתי ככל הנראה בשנה הקרובה אני אגיע לתקלט במסגרת ליין המסיבות 'Forever Tel Aviv'. זה מאוד משמח אותי ואני מקווה שיקרה בסביבות מצעד הגאווה של 2013".
עוד מרגש אותך לתקלט בתל אביב?
"מאוד. יותר מאשר בכל מקום בעולם. זה לא עוד יעד שאני מגיע אליו. בתל אביב או במקומות אחרים גם בישראל, עדיין מרגש כל פעם מחדש".
אתה נורא מחובר לארץ, למרות הטיפוסים הביקורתיים והציניים.
"ברור, אני משם. אני גם מבקר בערך שלוש פעמים בשנה בישראל והמשפחה שלי מגיעה אליי לברלין. אנחנו בקשר מאוד טוב והכל היום כל כך נגיש ופשוט, ככה שאני גם שומר על קשר מצוין עם המשפחה בארץ.
ומוזיקה ישראלית אתה שומע גם?
"אני מת על מוזיקה ישראלית. אתי אנקרי למשל היא גאונה לטעמי, ואני גם מאוד אוהב את נתן גושן, ריטה והראל סקעת".
הכי רחוק ממוזיקת ההאוס שאתה מתקלט.
"מוזיקה זה מוזיקה. רעיונות, עיבודים והשראות אפשר לשאוב מכל סגנון, אפילו מבן ארצי".
