למה מתחלקים האמריקנים לחמורים ולפילים?
בזמן שמערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב מתחממת, כדאי להיזכר בשינויים האידיאולוגיים שידעו המפלגות ועל הספינים שעיצבו את הסמלים הפופולריים שלהם - וגם באלימות ובנשיקות הלוהטות שהחיו את ועידותיהן. על גן החיות הדמוקרטי-רפובליקני
חיות פוליטיות: המפלגה שבראשה עומד היום נשיא שחור הייתה פעם נושאת הדגל של העבדות בארצות הברית, ודווקא הנשיא הרפובליקני הראשון היה זה ששחרר את העבדים לחופשי. ההבדלים כיום שונים, אך היריבות בין ה"חמורים" הדמוקרטים ל"פילים" הרפובליקנים נמצאת בשיא של העשורים האחרונים.
ארה"ב בוחרת
על חיות, פוליטיקאים וספין
הפיל הרפובליקני והחמור הדמוקרטי הפכו לסמלים הפופולריים של המפלגות, אם כי ההיסטוריה שלהם כנראה לא מחמיאה מדי לאף אחת מהן. במהלך מערכת הבחירות של 1828 זכה הנשיא לעתיד אנדרו ג'קסון לכינוי "חמור גרם", במשחק מילים על שמו (באנגלית: jackass). התיאור הונצח בקריקטורה מפורסמת, אך ג'קסון, במקום להיעלב, ניכס לעצמו את החיה והתגאה בתכונת העקשות המיוחסת לה.
הקריקטוריסט מותח ביקורת על כוונתו של ג'קסון להזרים כספים מ"בנק ארה"ב" לבנקים קטנים יותר במדינות שונות. בקריקטורה נראה ג'קסון "החמור" רוקד בין אפרוחים המייצגים את הבנקים, למרבה בהלתה של התרנגולת שהיא "בנק ארה"ב", וברקע נראים כלבים קשורים המייצגים עיתונים שתומכים בתוכניתו של ג'קסון.
בלעם המודרני והחמור שלו
החמור הופיע שוב בסוף כהונתו של ג'קסון ושוב בהקשר של מדיניותו הכלכלית. בקריקטורה "בלעם המודרני והחמור שלו" משתמש הקריקטוריסט ה"ר רובינסון בהרמז המקראי ומראה את ג'קסון מכה את החמור שהוא רוכב עליו באלת "וטו". החמור נושא מטבעות והקריקטורה עוסקת בקושי להמיר שטרות כסף למטבעות. מאחורי החמור משתרך סגנו של ג'קסון מרטין ון ביורן שהפך לנשיא אחריו והוא נראה דורך בעקבות החמור כשהוא מבטיח ללכת בעקבות מורו.
לאחר תום כהונותיו של ג'קסון גווע סמל החמור, אך הקריקטוריסט תומס נסט הקים אותו לתחייה בשנות ה-70 של המאה ה-19 והוסיף לו את הפיל הרפובליקני. בקריקטורה שפרסם ב-1874 נראה פיל אדיר שעליו הכיתוב "הקול הרפובליקני". באיור נראה חמור מחופש לאריה כשהוא מפחיד ומבריח את חיות היער האחרות.
החמור בעור האריה הוא עיתון ניו יורקי שמנסה להפחיד את החיות מפני כוונתו לכאורה של הנשיא המכהן באותה תקופה, יוליסס גרנט, להתמודד לכהונה שלישית. עור האריה שבו הוא עטוף מייצג את הפחד מה"קיסריות" של גרנט. הפיל האיתן לכאורה עומד על סִפּהּ של מלכודת שטמנה המפלגה הדמוקרטית - שמיוצגת בקריקטורה דווקא על ידי שועל.
כמו היום גם אז היה הספין חלק מפרסום טוב ומיתוג. כפי שהפך ג'קסון את החמור מקללה לסמל לעמידה איתנה ועיקשת, כך גם הרפובליקנים לא ראו בקריקטורה המקורית את הפיל המפוחד, העומד ליפול לתהום, אלא ביכרו לראות את גודלו וכוחו. באתר האינטרנט של המפלגה היא מתגאה כיום בסמלה, תחת הכותרת "פילים, לא חמורים".
על חופש ועבדות
"הכול התחיל באנשים שהתנגדו לעבדות", נזכרים בשמחה באתר המפלגה הרפובליקנית, על רקע מאבקם הפוליטי בנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב ברק אובמה.
באמצע המאה ה-19, עם ההתפשטות האמריקנית מערבה, תפס נושא העבדות את מרכז הבמה בפוליטיקה האמריקנית ומקימי המפלגה הרפובליקנית היו ממתנגדי החלת העבדות גם בטריטוריות החדשות, רובם ממדינות הצפון.
הנשיא הרפובליקני הראשון, אברהם לינקולן, שנבחר ב-1860, אכן מימש מטרה זו עם ביטול העבדות ושחרור העבדים, בעיצומה של מלחמת האזרחים העקובה מדם בין הצפון לדרום.
המפלגה הדמוקרטית החלה את דרכה במאה ה-19 כנושאת דגל העבדות בדרום. אחרי המלחמה, המשיכו חקלאי הדרום הגזענים להיות גוש הבוחרים העיקרי של הדמוקרטים. המצב השתנה מהקצה אל הקצה עם הופעת פרנקלין דלנו רוזוולט בשנות ה-30 של המאה ה-20. הנשיא הפופולרי הפך את המפלגה ל"קואליציית מיעוטים" - שחורים, יהודים ונשים נכנסו תחת המטרייה הדמוקרטית, בעוד המפלגה הרפובליקנית הפכה למייצגת העסקים הגדולים.
אותם חקלאים המשיכו לתמוך במפלגה הדמוקרטית גם בתקופה זו - עד שהופיע נשיא אחר שטרף את הקלפים. הפעם היה זה רונלד רייגן הרפובליקני שהצליח לראשונה בתולדות המפלגה להשיג את תמיכת תושבי הדרום, שנזקקו ליותר ממאה שנה כדי לסלוח למפלגה ששחררה את העבדים.
הפער הגדול ביותר
אך כיום, בבסיס המחלוקת בין הרפובליקנים לדמוקרטים עומדת המתיחות הטבועה בפוליטיקה האמריקנית בין הגישה התומכת בממשל פדרלי מרכזי חזק יחסית, שאותה מייצגים כיום הדמוקרטים, לבין הגישה המצדדת בכוח רב יותר למדינות ובממשל מרכזי חלש, שאותה מייצגים הרפובליקנים.
"רפובליקנים מאמינים שאינדיבידואלים, ולא ממשלות, יכולים לקבל את ההחלטות הטובות ביותר, כל בני האדם זכאים לזכויות שוות, והחלטות מתקבלות באופן הטוב ביותר קרוב לבית", כך ממצה אתר המפלגה הרפובליקנית את עיקרי השקפתה. ואילו אתר המפלגה הדמוקרטית מצהיר: "דמוקרטים מאמינים שאנחנו אדירים יותר יחדיו מאשר כשכל אחד לעצמו - שהמדינה הזו מצליחה כשכל אחד זוכה להזדמנות הוגנת, כשכל אחד עושה את חלקו, כשכולם משחקים לפי אותם כללים".
למתבונן מן הצד נראים אולי הניסוחים המתקתקים לא שונים במיוחד, אולם מסקר שערך מכון "פיו" ביוני עולה כי הפער בין דמוקרטים לרפובליקנים הוא גורם הפילוג המרכזי בחברה האמריקנית - יותר מגזע או מעמד - וכי הפער הנוכחי הוא העמוק ביותר מאז שנות ה-80, אז החל המכון לסקור את המחלוקות החברתיות במדינה.
בניתוח הסקר נכתב כי הפער הגדול ביותר בין רפובליקנים לבין דמוקרטים הוא השקפתם לגבי רשת הביטחון החברתית שעל הממשלה לספק לאזרחים - רק 41 אחוזים מאלו שאמרו שיצביעו למיט רומני סבורים כי "על הממשלה לדאוג לאלה שאינם יכולים לדאוג לעצמם", לעומת 72 אחוזים מהמצביעים הצפויים לברק אובמה. 49 אחוזים מהתומכים באובמה אמרו כי על החברה לסייע לשיפור מעמדם של מיעוטים, לעומת 9 אחוזים בלבד מתומכי רומני. מהסקר גם עולה כי הדמוקרטים דתיים פחות משהיו בעבר. מבחינת רמת הפעילות הפוליטית, הסקר מצא שיעור זהה בקרב תומכי שתי המפלגות.
אלימות ונשיקות לוהטות
הפעילות הפוליטית הזו הגיעה לאחד משיאיה, עם הכנסים המפלגתיים בפלורידה (רפובליקנים) ובצפון קרוליינה (דמוקרטים). מטרת הכנסים היא אישורם הרשמי של מצע המפלגה ומינוים הרשמי של נציגי כל מפלגה לתפקידי הנשיא וסגן הנשיא. מבחינה זו, השתרשות שיטת הפריימריז, הבחירות המוקדמות במדינות השונות, הוציאה את העוקץ מהכינוסים, שבעבר היו עשויים להיות מורטי עצבים ומפתיעים. אפילו הרכב המשלחות היה נושא לוויכוח מר והביא לניסיונות לקעקע את הלגיטימיות של נציגים ומשלחות שלמות במטרה להשפיע על בחירתו הסופית של המועמד.
שתי ועידות מתוחות וזכורות בעשורים האחרונים התרחשו ב-1968 וב-1976.
1968, ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו, אילינוי - הכנס נערך בצל ההתנקשויות במרטין לותר קינג ג'וניור ובסנאטור רוברט קנדי חודשים ספורים לפני כן, ועל רקע ההתנגדות למלחמת וייטנאם. מחוץ לאולם הוועידה התעמתו עשרות אלפי שוטרים עם מפגינים שמחו נגד המלחמה ולמען זכויות לשוטרים. בתוך האולם סערו הרוחות גם כן. רשויות שיקגו הואשמו ב"טקטיקות של גסטפו", בשימוש מופרז בכוח, ואפילו נרשמו חיכוכים בין העיתונאים מייק וולאס ודן רת'ר לבין שוטרים. סגן הנשיא דאז, יוברט האמפרי, זכה בסופו של דבר במועמדות, חרף חששותיו, אך הפסיד לאחר מכן בבחירות.
1976, ועידת המפלגה הרפובליקנית בקנזס סיטי, מיזורי - מאבק צמוד מאוד בין הנשיא המכהן, ג'רלד פורד, לבין מושל קליפורניה רונלד רייגן הסתיים בתבוסתו של האחרון - אך לא לזמן רב. רייגן מיהר להביע תמיכה בפורד, אך נשא נאום חוצב להבות שכבש רבים משומעיו.
טעו, תיקנו
היסטוריונים טוענים כי חלק מהנציגים תהו לאחר הנאום אם לא טעו בבחירתם בפורד. פורד הפסיד בבחירות וארבע שנים לאחר מכן היה רייגן למועמד הרפובליקנים לנשיאות. הוא נבחר פעמיים לנשיא ונחשב עד היום בעיני רפובליקנים רבים למנהיגם הגדול ביותר בעידן המודרני.
אף שהיום זהות המועמד ידועה למעשה, ההתכנסויות ההמוניות, שאליהן מגיעות משלחות מכל מדינות ארה"ב, הן מפגן כוח של המפלגה, אירוע להמרצת הפעילים, וכמובן - במה לגיוס כספים.
אלפי מתנדבים מאיישים את כל אחד מהאירועים, עשרות אלפי אנשי תקשורת מסקרים אותם ומאות מיליוני דולרים זורמים לכלכלות המקומיות. המשתתפים בוועידה הרפובליקנית בטמפה ובדמוקרטית בשארלוט יזכו לשמוע נאומים של בכירי המפלגה בהווה ובעבר ושל סלבריטאים לפני שיגיעו לגולת הכותרת, נאומי המועמדים ועוד לפני כן - נאומי נשותיהם.
קלינטון? משעמם?
הוועידות מזמנות גם רגעים קלילים יותר. ב-1988 דווקא מי שעתיד להיות נשיא נערץ הצליח לשעמם את הקהל עד מוות. ביל קלינטון, אז מושל ארקנסו, לא היה מועמד בעצמו אך הוא נשא את נאום הפתיחה. הנאום נמשך 33 דקות, הקהל הפך עצבני והגיב בקריאות בוז וקלינטון זכה לתשואות רמות כשהגה לבסוף את המילים "לסיכומו של עניין". לפחות הוא למד מזה.
ב-2000 הימם המועמד הדמוקרטי אל גור את הקהל בלוס אנג'לס בלשונו המושחזת. הכוונה איננה לנאום שנשא, אלא דווקא לנשיקה הצרפתית מלאת התשוקה שהעניק לאשתו טיפר עם רדתו מהבמה, נשיקה שנראה שהפתיעה גם אותה.
בסופו של דבר, הוועידות המפלגתיות הן הזדמנות לחגיגה של אופטימיות, בבחינת "הרגע שלפני" שבו הכול עוד אפשרי ופתוח וכל מועמד הוא "הנשיא הבא של ארה"ב". ברוח זו ניתן לראות את נאומה של המועמדת לסגנית הנשיא,
שרה פיילין, ששבתה את לב הקהל בנאום הקבלה שלה ב-2008 כשדיברה בפשטות ובנחרצות על חייה כאם וכמושלת. היא הזדהתה כ"אימא הוקי" - כינוי לאימהות נמרצות שמסיעות את ילדיהן לאימונים במסירות ותומכות בהם בקנאות - והתבדחה כשאמרה שההבדל היחיד בין אותן "אימהות הוקי" לבין פיטבול הוא ליפסטיק. היה זה לפני שהביכה את עצמה ואת מפלגתה בהתבטאויות מגוחכות.
לפנייה לכתב/ת 
