ואז היא אמרה "לא נורא, פחות ערבי"

יצאתי לדייט. זה התחיל כמו עוד אחד מהסוג הרגיל, היכרות קצרה, קצת ניסיון למצוא את מי עוד בעולם שנינו מכירים, כאילו שזה משהו שיעזור לנו לבנות התאמה לזוגיות, והלאה לשוחח קצת על בני עקיבא ועל הא ודא. הכול זרם על מי מנוחות, אפילו היה מוצלח מבדרך כלל, כך שכשבדרכנו חזרה לביתה הזכירו במבזק החדשות את תקרית הלינץ' בירושלים הרשיתי לעצמי למלמל משהו כמו "איזו בושה". כששאלה אותי העלמה שאיתי על מה מדובר, סיפרתי לה את פרטי המקרה כמו שהכרתי אותם מכלי התקשורת ומה הייתה תגובתה? "לא נורא, פחות ערבי".

האמת, הייתי המום. בהתחלה עוד חשבתי שזו רק הערה חסרת טעם ומוגזמת, קיצונית וחמורה, אך ודאי שהגברת לא באמת התכוונה אליה במלוא משמעותה. אך מתברר שטעיתי. שלא כדרכי, ובשל חומרת הדברים, השיחה פשוט גלשה לפוליטיקה ויחסינו כיהודים בכלל וכדתיים בפרט אל שכנינו הערבים, וככל שנמשכה השיחה והעמקנו בנושא עוד ועוד, פשוט לא יכולתי להפסיק (ובאמת שרציתי, בכל זאת, מי רוצה לדבר על יוסי ביילין ומיכאל בן-ארי בדייט).

לינץ' באמצע הדייט (צילום: חסן שעלאן)

עוד בערוץ הדעות של ynet:

חיים ששווים פחות / שי רודין

למדתי מדעי הרוח, טעות חיי / גלעד גרינגולד

לא אכנס לפרטים, אך עומק השנאה כלפי הערבים וחוסר הרצון לנסות ולקבל את האחר פשוט הדהימו אותי. כן, היא בטוחה, במאת האחוזים, שגם המתדלק שלנו בתחנת הדלק קם בבוקר בשאיפה להשמיד את כולנו ושגם ששאיפותיו המרכזיות של רופא העיניים בית חולים "מאיר" הן לזרוק את כולנו לים. ובאופן כללי כל הערבים חיים רק בשביל לפגוע בה. מזל שהיא חושבת שאנחנו פשוט צריכים לעשות את זה קודם.

לא המשכנו לפגישה נוספת. דווקא הייתי רוצה. היא הייתה חמודה, חכמה ומעניינת ואפילו נראית טוב, ואני כמעט בטוח שאם היינו מכירים קצת יותר אולי גם הייתי יכול להסביר לה קצת איך מרגיש ומה חושב ואילו רצונות ותקוות באמת יש לפלסטיני הממוצע שגר בכפר הסמוך למקום מגוריה. אבל היא הקדימה אותי. היא הודיעה לי בהודעת סמס כבר באותו הערב שהיה נחמד ומעניין, ואני אפילו ממש אחלה, אבל אני חייב "לעבוד על דעותיי הפוליטיות" ובהצלחה בהמשך, כי היא לא תוכל להמשיך איתי ככה. כן, מה ששמעתם. התאכזבתי מעט, אבל מחשבה נוספת גרמה לי להבין שבת זוג עם חשיבה צרה שכזו, שאינה מסוגלת להפריד בין דעותיי הפוליטיות הספציפיות ובין מי שאני, היא לא מי שאני רוצה לבנות איתה את ביתי.

יש לנו הרבה במשותף

ואז פתאום ירד לי האסימון. בימים אלה של בעיות חברתיות ופערים כלכליים מעמיקים, מחלוקות בנוגע לשוויון בשירות או חלוקת משאבים מפלה, ימים של חשש אמיתי לעצם קיומנו במדינה הזו, כשבמקום לשאול זה את זה "איפה אתה עושה את החג", כבר מתחילים לשאול "איפה אתה מתכנן להיות כשיגיע הטיל", דווקא עכשיו נזכרתי במילותיו של בן גוריון מהכרזת העצמאות על אודות ה"בית הלאומי" שאותו אנחנו רוצים להקים. כן, גם אנחנו פה, במדינת ישראל של 2012 עדיין בונים בית. אך לצערי, תחושת הניכור בין חלקיו השונים של העם הזה גדולה כל כך, עד שאנחנו שוכחים עד כמה אנחנו דומים, עד כמה אנחנו בעצם אותו עם ואותה משפחה אחת גדולה.

התרגלנו כל כך לחפש את הרע אצל האחר, מה הוא עושה אחרת ממני ובמה הוא שונה בהליכותיו. לשנוא אותו. הקוטביות הפכה לנורמה ואנו מגדירים את עצמנו על ידי שלילה ופסילה של כל מי ששונה וחושב אחרת מאיתנו, ולו במעט.

פתאום הבנתי שטעיתי. כשמקימים בית אסור לנו להיתפס לאותן נקודות שליליות, מועטות, שבמחלוקות. עלינו לחפש את הטוב באחר ולהבין שבסופו של דבר, למרות כל המחלוקות והאי-הסכמות, עדיין יש לנו הרבה במשותף, טוב לנו ביחד, ואתם יודעים מה, כן, אנחנו גם ממש "אחלה". ואולי אולי, אם ניתן הזדמנות אמיתית זה לזה ונדבר זה עם זה, אולי גם מעט המחלוקות שבינינו ייפתרו. "השלום מתחיל בתוכנו", אמר כבר מי שאמר, אבל זה נכון כל כך, זו ההזדמנות שלנו. אם כל אחד מאיתנו ינסה לעשות צעד אחד קדימה ואולי בסוף נוכל להיפגש כולנו יחד איפשהו באמצע, ללחוץ ידיים ולדבר זה עם זה בתקווה לעתיד טוב יותר לנו ולילדינו.

והבחורה? שלחתי לה אחר כך הודעה נוספת, שאני רוצה להיפגש. היא עדיין לא ענתה לי.

אביחי טבק, תושב גבעת שמואל, סטודנט באוניברסיטת בר אילן ופעיל חברתי מקומי.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il