"למה לא 100?" הנזקים שברדיפה אחר מצוינות

שנת לימודים חדשה נפתחת היום ואני נרגשת. איכשהו, כל תחילת שנה מביאה איתה הבטחה גדולה של שינוי, תחושה חגיגית של התחדשות ופרפרים בבטן. זו השנה הראשונה בה אין לי כבר אף נציגה במערכת החינוך, ובכל זאת...

בשבועיים האחרונים זה היה הנושא הכי חם, הכי מדובר, במפגשי הייעוץ שלי עם ההורים: איך להכין את הילדים לקראת השנה החדשה והמסגרת החינוכית שהם עומדים, אוטוטו, לפגוש. איך לעזור להם להסתגל למקום החדש, לילדים, לגננת, למורה, ולא פחות חשוב - מה עוד אפשר ללמד אותם, להקנות להם ממש ברגע האחרון, שלא ייווצר חלילה פער בינם לבין הילדים האחרים.

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

שיעורי בית: צריך לעזור לילד או לא?

למה ויתרתי על בי"ס ציבורי ובחרתי בדמוקרטי

לא האויב: איך לבנות יחסים תקינים עם המורה?

מצאתי את עצמי חוקרת את הנושא המטריד הזה לרוחב ולעומק בחברת הורים מאוד מודאגים לילדים העוברים לחטיבת ביניים ולתיכון, הורים לילדים העולים לכיתה א' וגם, תאמינו או לא, כאלה שילדיהם בגן, פצפונים בני שלוש וארבע: האם הוא מכיר את כל הצבעים והצורות? עד כמה הוא יודע לספור? האם הוא מזהה אותיות? ואולי כדאי ללמד אותו גם כמה מילים באנגלית או לפחות לספור עד עשר בשפה זרה?

הבן שלי יהיה בחמישייה הפותחת בכיתה

כן, כן, הסוגיה הזו, מתברר, מעסיקה הורים הרבה יותר ממה שאתם חושבים. המחשבה שיש אפשרות שבשנה הקרובה הילדים שלנו יפגשו חברים בני גילם הנמצאים במקום מתקדם יותר מהם היא בלתי נסבלת עבור הורים רבים. והם כמובן, פועלים בעניין. שמעתי על קורסי קיץ למיניהם שהילדים עברו במטרה לשפר את ציוניהם, על ניסיונות ומאבקים לשכנע את הסרבנים לקרוא לפחות כמה דפים כל ערב, על לחץ סביב שיעורי הבית לחופש וחוברות הקיץ הידועות לשמצה, שהגיעו לדרגת איומים ואף עונשים, מה שבהחלט העכיר לגמרי את האווירה בבית.

וכל זאת למה? "כי אני רוצה שהבן שלי יהיה השנה בחמישייה הפותחת של הכיתה!", ציטוט מדויק מפי אבא שבטוח ומשוכנע, ללא כל ספק, שזה מה שיעשה לילד שלו את החיים טובים יותר. האמנם?

בדיוק על זה אני מבקשת לדבר אתכם היום. דווקא היום, ביום הראשון והחגיגי הזה, דקה לפני שאנו נשאבים למערבולת החיים ושוקעים שוב לתהומות השיגרה: הרדיפה שלנו, הורים מעורבים בחברה המערבית, הורים אמביציוזיים בחברה הישראלית, אחר המצויינות.

בואו נודה על האמת. אנחנו אומה הישגית ותחרותית. מושכים קדימה ללא ליאות, לא עוצרים באדום, בוודאי כשמדובר בילדים שלנו, דור ההמשך, אלה המייצגים אותנו בעולם.

מה הבעיה בזה, אתם וודאי שואלים את עצמכם. הרי בעולם תחרותי כמו זה שאנו חיים בו, עולם שבו בשביל לשרוד חייבים להצליח, לרכוש מקצוע טוב, להתמחות, לעשות הרבה כסף, חייבים מצויינות. האם זה לא התפקיד שלנו, ההורים, לקדם את ילדינו, להציב להם רף גבוה יותר, לדחוף אותם קדימה?

נכון, חשוב להיות הורים מדרבנים ומאתגרים, מעודדים ותומכים. אבל לא פעם, מבלי לשים לב, אנו מאבדים פרופורציות ועוד כמה דברים חשובים על הדרך. במסגרת עבודתי אני פוגשת לא מעט הורים שכבר משלב מאוד מוקדם נמצאים עמוק בתוך המירוץ: חוגים לפעוטות בני שנתיים, העשרה לבני שלוש, בוחנים בדאגה את היכולות של הילד, משווים אותן ללא הרף לאחרים בסביבתו. אפילו בנושא הגמילה מחיתולים מתקיימת תחרות סמויה בין הורים, ילדו של מי נגמל קודם, כאילו מדובר בהישג המנבא בהכרח הצלחה עתידית בחיים.

הורים שעושים הכל בשביל תעודה טובה

ואז מגיעים הילדודס לבית הספר והרדיפה אחר המצויינות "עולה כיתה". משום מה ברור היום להורים שילדיהם אמורים לדעת לקרוא (ואולי אף לכתוב) כבר בגן, וכשזה לא קורה - מפלס הלחץ בשמיים: "מה יהיה? כ-ו-ל-ם כבר קוראים ורק הילד שלי לא!", הם נחרדים ומרגישים שהאדמה נשמטת להם מתחת לרגליים.

מאיפה זה מגיע? מי החליט שכך זה צריך להיות? נכון, ישנם כמה זאטוטים שבאמת מגלים עניין אמיתי באותיות ומילים ורוכשים את הקריאה באופן עצמאי וספונטני. אבל האם זה אומר שכך צריכים כולם? האם זה סוג של נורמה? חוק חדש? כי אם זה כך אז בשביל מה לשלוח אותם לכיתה א'? למה צריך מורה ובית ספר? בואו נתחיל ישר מכתה ג'!

וזה ממשיך גם הלאה, בכיתות הגבוהות יותר. הורים מייחסים המון חשיבות לציונים, התעודה היא חזות הכל ולמענה הם מוכנים לעשות כל מה שרק אפשר: להוציא עבור הילד הלומד למבחן חומר מהמחשב ולסכם אותו למענו; לשבת וללמוד איתו, שעות על גבי שעות, מקצועות מורכבים ומייגעים (גם במחיר של מריבות וכעסים); לתגמל אותו בפרסים ואפילו לשלם לו על ציונים טובים במיוחד (!).

וזה עוד לא הכל. כשהוא יתבקש להגיש עבודה – ימהרו ההורים לשנס מותניים, יגייסו את כל היכולות, הכישרונות והידע שלהם ויוציאו תחת ידם יצירת פאר מושקעת שתזכה את ילדם בהתפעלות מצד המורה והחברים ובציון משובח. ראיתם פעם, אגב, פרוייקט תיבות נוח של ילדים בכתה ב'? עבודות מרשימות ביותר שלא היו מביישות גם סטודנטים שנה ד' בבתי ספר גבוהים לעיצוב. כן, גם לילד היה פה ושם חלק בביצוע (לפעמים), אך ללא ספק היד המכוונת והראש המתכנן הגיעו מכיוון אחר לגמרי.

ועוד לא אמרנו כלום על מה קורה כשמסתבר שהילד ניחן ביכולות מעל לממוצע. פה בכלל מתחיל סוג של סחרור, "מרוץ לצמרת" חסר פשרות שמתחיל במעבר לבית ספר או לפחות לכיתה של מחוננים, וממשיך בחוגי העשרה המתפרשים על רוב ימות השבוע, מביאים עימם ים של שעורי בית ומגייסים את ההורים הנלהבים לעניין, שמממנים, מסיעים, מדרבנים ומתחזקים בכל דרך אפשרית.

וכל זה מתקיים גם כשמדובר במצוינות בתחומים אחרים כמו ספורט, ריקוד, מוסיקה וכו'. התמסרות מוחלטת של ההורים למשימה, המוכנים לוותר על הרבה דברים אחרים שחשובים להם ולמשפחה רק על מנת שהילד אכן יגיע לפסגה.

כבר מצליחים לראות את הבעייתיות?

המסר הבעייתי: נאהב אותך רק אם תהיה הכי-הכי

חברים יקרים, כשאנו דוחפים כך את הילדים שלנו במעלה ההר, מצפים מהם לגדולות ונצורות, נותנים כל כך הרבה משקל ומשמעות לציונים ולהצלחות שלהם, אנו מעבירים להם מבלי משים מסר מאוד בעייתי: "על מנת שאנחנו באמת נתפעל ממך, נאהב אותך, אתה צריך להיות משהו-משהו. הכי-הכי. האהבה שלנו היא על תנאי. וכשזה לא קורה - אתה מאכזב אותנו".

אנחנו בעצם לא מכבדים את הילד שלנו על מי שהוא, על כל חלקיו, גם אלו ה"לא טובים". אלו חלקים לא ראויים שאנחנו לא מוכנים להכיר בקיומם. במקביל, אנו מכניסים אותם בשלב מאוד מוקדם של חייהם לתחרות סיזיפית, מייגעת, ונוטלים מהם את חדוות העשייה לשם החוויה. אנו מלמדים אותם שמה שחשוב זו התוצאה ומעודדים אותם להשיג אותה בכל דרך אפשרית, גם אם היא לא ממש כשרה למהדרין. אנו אומרים להם, דרך ההתנהגות שלנו, שערכם של ההישגים שלהם הוא יחסי בלבד, שלהיות טוב זה לא מספיק - צריך להיות מצוין, ושכישלון זה נורא ואיום, סוג של אסון שחייבים להימנע ממנו בכל מחיר.

וואוו! קשה, לא?

בדרך זו אנו "מצמצמים" את הילד שלנו והופכים אותו לחד-מימדי. אנו מונעים ממנו להביא את כל כולו לידי ביטוי. הוא מוערך בעיקר על כישורים הניתנים למדידה וכימות במספרים וציונים, והרבה פחות על יכולות מופלאות וחשובות כמו רגישות, אהבת הזולת, חוש הומור, תושייה, דמיון מפותח וכדומה.

ותחשבו איך מרגישים כל אלו (ויש המון) שבאמת מתקשים לעמוד במשימות הסטנדרטיות של בית הספר, כמו לשבת "יפה" ולהתרכז כל כך הרבה שעות ביום, לענות תשובה מלאה כמו שהמורה רוצה, לסכם את הפרק "כמו שצריך" ולשנן תאריכים ושמות. שלא לדבר על המחיר העצום שאנו משלמים בקשר שלנו עם ילדינו. כמה לחץ, מריבות, טינה וריחוק אנו מייצרים בדרך הזו. שווה לכם?

תנו להם להתפתח בקצב שלהם

אני מזמינה אתכם לפתוח את השנה הזו קצת אחרת. בואו ניתן לילדים שלנו לגדול ולהתפתח בקצב שלהם. לא נאיץ בהם יותר מדי ולא נמהר לשדרג אותם. תנו להם להיות ילדים. בואו נסמוך על הסקרנות הטבעית והרצון לגדול ולהתפתח שיעשו את שלהם ונאפשר להם (ולעצמנו) להכיר ולהביא לידי ביטוי את מי שהם באמת, על כל הרבדים והמורכבויות הקיימות בהם. בואו נקבל את השונות של הילד שלנו, ואת מי שהוא על כל חלקיו. לא נעשה במקומם את מה שהם יכולים לעשות (אפילו אם יעשו זאת פחות טוב מאיתנו) ונמתן את התחרותיות וההישגיות המוקצנים שיש לחלק מהילדים שלנו. גם להם מותר לנוח. זה נורא מתיש להיות כל הזמן כל כך מצטיין.

בואו נלמד אותם לוותר על הצורך המתמיד להשיג עוד ועוד, לטובת חיים מאוזנים, רגועים ושקטים יותר. נלמד אותם לקבל כישלון כחלק מהחיים. לא תמיד חייבים לנצח. זה מאוד יעזור להם בחיים. נעודד אותם לשמוח בחלקם, להכיר תודה וליהנות ממה שיש ונבין שמצויינות היא לא המפתח לאושר. יחסים טובים ואווירה טובה בבית הם בהחלט כן. למען זה ראוי להתאמץ.

בואו לא נצפה מהילד שלנו שיצליח בקלות במקומות בהם אנחנו מתקשים, או שיגשים פנטזיות שהן בעצם שלנו. ניתן להם את הדבר שאף אחד אחר לא ייתן להם: התפעלות אמיתית ממי שהם, קבלה את מה שהם ואהבה צובטת לב שאין דומה לה.

ושתהיה לכולנו שנת לימודים חוויתית ומעצימה,

שלכם, אלי

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן