הקרב על הלייט נייט: ג'ימי קימל מטפס

קימל נמצא בשואו ביזנס מעל ל-20 שנה. הוא התחיל כאמור ברדיו, ושמונה שנים אחר כך עבר לערוץ "הקומדי סנטרל" שם יצר ואף כיכב בתוכניות כמו "Win Ben  Stein's Money" שזיכתה אותו בפרס האמי ב-1999. עם ההצלחה בא התיאבון ובשנת 2003 קימל העלה לאוויר תוכנית לייט נייט חדשה שזכתה לאחוזי רייטינג לא רעים, אבל לא באמת הצליחה להתחרות בענקים כמו לנו ולטרמן.

ואז הגיעה שרה סילברמן. קימל וסילברמן, קומיקאית מוערכת, יצאו באותה תקופה והחליטו להפיק ביחד שני מערכונים קומיים על מערכת היחסים שלהם. הראשון היה "I'm Fucking Matt Damon" ואחריו הגיע "I'm Fucking Ben Affleck". הם שינו את חוקי המשחק כשגייסו כוכבים כמו בראד פיט, רובין וילאמס, הריסון פורד, קמרון דיאז וכמובן דיימון ואפלק שייקחו חלק בקליפ שלהם.

צפו: הקטע ששינה את חוקי המשחק

המערכונים האלה התפשטו כמו וירוסים ביוטיוב, ושמו פוקוס גדול מאוד על קימל ועל התוכנית. גם נתוני הרייטינג שלו השתפרו פלאים: במהלך השנים בהן משודרת התוכנית נתוני הצפייה בה גדלו ב-14 אחוזים. רשת ABC הבינה שיש לה תפוח אדמה לוהט הפופלארי אצל קהל צעיר יותר מקהל הצופים של לנו ולטרמן והחליטה להזיז את שעת השידור. במקביל הוארך החוזה של לטרמן בשנתיים נוספות. ההצלחה של קימל והפיכתו לשם החם בגזרת מנחי הלייט נייט, עוררה מחדש את מלחמת תוכניות האירוח שנפתחה לפני מספר שנים.

ככה זה התחיל

ג'יי לנו היה סטנדאפיסט כשהחל להופיע ב"טונייט שואו" של ג'וני קרסון ב-1977. הקהל אהב את הקומיקאי הצעיר וב-1987 לנו זכה להיות האורח הקבוע של התוכנית. חמש שנים אחר כך קרסון פרש מהנחיית התוכנית ולנו נבחר להיכנס לנעליו הגדולות. בחירה מפתיעה יחסית בהתחשב בזה שדיוויד לטרמן היה המועמד המוביל לתפקיד. לטרמן עצמו ספג את העלבון, ניגב את הדמעות והתחיל להגיש תכנית מתחרה ברשת CBS שנקראה "לייט שואו" שזכתה לרייטינג נמוך מזה של לנו (חמישה מיליון צופים לעומת שישה מיליון).

ב-2009, אחרי שזכה בשני פרסי אמי, החליט לנו לפרוש מהתכנית ולהגיש את "תוכנית הלילה של ג'יי לנו" בשעה מוקדמת יותר. המחליף הנבחר היה קונאן אובריאן, קומיקאי מצליח שהתחיל את דרכו בתחילת שנות ה-90 ככותב ב"סאטרדיי נייט לייב" וב"משפחת סימפסון", עד שב-1993 קיבל ברשת NBC תוכנית משלו. אבל הבחירה באו'בראין לא הוכיחה את עצמה ונתוני הצפיה צנחו. בצעד יוצא דופן החליטה רשת NBC להחזיר את לנו ולהדיח את או'בריאן. העולם סער, המלחמה הגיעה לשיאה והמנחה הג'ינג'י יצא עם פיצויים בסך של 45 מיליון דולר.

צפו בעקיצות הדדיות: ג'יי לנו מראיין את קימל

אבל הכסף הוא ממש לא האישיו. הכבוד הוא מה שמדבר. בזמן שאו'בריאן החליף את לנו התחילו עקיצות הדדיות בין השניים במונולוגים של פתיחת התוכנית. בהמשך, כשאו'בריאן עבר להגיש את התוכנית "קונאן" ברשת TBS לאחר הדחתו, המלחמה רק התעצמה. במקביל, ה"לייט שואו" של דיוויד לטרמן (שתחגוג השנה 20) זכתה לכותרות מסוג שונה לחלוטין כשב-2009 נקלע המנחה לשערוריית מין וניסיון סחיטה בעקבות יחסי מין שקיים עם עובדת שלו בזמן שהיה נשוי. ולקלחת הזו קימל נכנס.

זו תהיה הפעם הראשונה בה ארבעת המנחים האלה ילכו ראש בראש. ההצלחה של כל אחד מהם תימדד מבחינת הזכיינות בדרך הפשוטה ביותר: כסף. לפי ההערכות ה"טונייט שואו" עושה 90 מיליון דולר מפרסום, ואילו ה"לייט שואו" שווה 85 מיליון. 

משנה מקום משנה מזל. קימל ודיוויד דוכובני

השאלה המתבקשת היא, האם החדשנות הזו שהביאה את קימל לנקודה שבה הוא נמצא היום, תעזור לו בשעת השידור החדשה בעיקר לאור העובדה שקהל היעד משתנה והופך צעיר יותר, מה שגם דורש צנזורה מוגברת.

קימל עצמו לא מודאג. "היה לי הרבה מזל עם התוכנית שלי", הוא אמר באחד הראיונות שהעניק לאחרונה. "לא היה איכפת לי מרייטינג, כי לאף אחד לא היה איכפת ממנו בשעה שהתוכנית שודרה. הספיקה לי רק הידיעה שהתוכנית באוויר. אף אחד לא ממש שם לב לחומרים שמשודרים בשעה הזו, ויכולתי לעשות מה שרציתי וזה עדיין הביא אותי לאן שהגעתי היום. הדבר היחידי שאולי אצטרך לעשות זה לקצץ בבדיחות עם המילה פין". רק ימים יגידו אם הנוסחה שקימל פיתח יכולה לעבוד כששיקולי רייטינג יכנסו לתמונה, ואם הזקפה שלו מההצלחה תישאר יציבה.