מחוברים 2: יש להם רגשות, לנבלים האלה
עורכי העונה השנייה של "מחוברים" הצליחו גם הפעם לספר סיפור טוב, לייצר פרובוקציה מעצבנת בהתחלה ולהביא להזדהות וקבלה של הדמויות בסופה. כן, זו היתה סדרה על גברים, אבל בסופו של דבר הנשים הן אלה שקיבלו בה את מה שהן רוצות
אולי בגלל זה כשעלתה העונה הראשונה של "מחוברים", התחברתי גם אני. נו כן, הקלישאה הברורה של זבוב על הקיר במלתחות הבנים פוגשת את המציצנות הטבעית לחיים של אחרים. התמוגגתי: גברים מדברים. גברים מדברים על החיים שלהם, על היחסים שלהם, על הפחדים שלהם ועל הפגמים שלהם. והו בוי, כמה יש להם.
ביקורות טלוויזיה נוספות ב-ynet:
"יום האם": סדרה גאונית שתגרום לכם להתגרד
שישי עם טל ברמן: האוכל מחומם, המלצר נחמד
"חמש מצלמות שבורות": חובת צפייה אזרחית
גם בעונתה השנייה ההצצה אל החפירה העצמית של הגברים ריתקה אותי, למרות שתי נקודות הפתיחה הבעייתיות שלה: אחת - היא הציגה חמישה גברים בסטריאוטיפים שוביניסטים מרתיחים. סקאזי הבוגדני שהופך את אווה לסמרטוט רצפה, גדעון לוי השמאלני שמפגין נכות רגשית עמוקה, ג'ייסון דנינו הולט ההומו שתובע תשומת לב תמידית, אמירם טובים התימני שחי ומבלה בלילות בזמן שאשתו מגדלת את ילדיו, וחנוך דאום המתנחל שמספר על תשוקותיו בעת שכרסה של רעייתו בין שיניה. נבלים הגברים האלה.
הנקודה השנייה היתה מודעות המשתתפים לפלטפורמה. אחרי שלוש עונות, ברור היה לצופה ש"חבורת רודפי הפרסום האלה" תדע בדיוק מה לצלם, מאיזו זווית, איזה קטע יירד בעריכה ואיך לנסח את המריבות ככה שהטוקבקיסטים יכתבו שאתה-כל-כך-צודק-ומה-זה-הזדהיתי-איתך. התקשורת ידעה לספר על צוות צילום מורחב שגיבה את מצלמות המחוברים בתיעוד האותנטי, שהמשתתפים התכוננו היטב, נפגשו עם יוצרי, משתתפי ומלעיזי העונות הקודמות ואולי אפילו ניסחו לעצמם תסריטים מראש.
אבל כל זה לא משנה באמת. כי כדי לקבל סיפור טוב, דרוש שילוש קדוש של דמויות עגולות, עלילה מתפתחת ומספר מרתק. במקרה של "מחוברים 2" התקיימו שלושת התנאים - ובעיקר, החלק היפה בעיני מכל - המספר. וכאן, העורך הוא המספר באופן מודע ומובהק. בלי להתנצל על "התערבות ההפקה" או על "רגעים שהוצאו מהקשרם". רוצים סיפור טוב? שבו ותראו.
"מחוברים" היא סדרה של עורכים - ובראשם עמי טיר המוכשר כשד. הם בוחרים את הזווית, מלקטים את הציטוטים, מסדרים את העלילה, מצמידים פסקול נפלא - ומגישים דרמה מרתקת שהתרחשה באמת, גם אם נותקה לעיתים ממה שתכנן אלוהים (במידה והוא קיים, כי דאום בלבל אותי לגמרי). הסיפור, הוא מעל לכל, והוא מסופר לעילא. העורכים, אגב, גם הם גברים. בחיי, מסתבר שהם באמת רגישים היצורים האלה.
אין כמו משפחה
אז נשארתי לגלות שדאום הוא נפש פצועה שמפחדת מהכל, מלבד מחשיפת פצעיה - לוי מזהה את ההחמצות שלו ומנסה להימנע מפספוס נוסף, דנינו הולט מבין את הרעל שמניע אותו, סקאזי מתבגר וטובים בטוח שהתהילה בכנפיו, אבל מקבל שיעור מהקרקע. בסופו של דבר, מספר המספר, כולם מבינים שמשפחה היא הדבר שמציל אותך. כן, זו כמעט קלישאת הולמרק, אבל כבר אמרתי: מוכשר המספר הזה.
בסופו של דבר, נוטרלה גם הזווית השוביניסטית. לא רק בגלל שכל הנשים בעונה הזו מקבלות (כמעט) כל מה שהן רוצות, אלא בעיקר כי נוכחותן היא זו שמגדירה למעשה את הגברים. הן גורמות לשינוי בעלילה, לעיגול הדמויות, ולקונפליקט שדוחף הכל קדימה.
אפרת הריאלית שנוטעת שורשי מציאות באדמתו של חנוך, קתרין הנפלאה שדורשת יותר רגשות וזיכרונות בחייה מאלה שמוכן גדעון לספק, אווה היפה שמנטרלת כל ריב מקבלת הבטחה לילד וכוס קפה למיטה, אמו של של ג'ייסון שבסופו של דבר מתגלה כיתד חזקה - ודורין הקולית והמצחיקה אף יותר מבעלה שיודעת לייצר איזון מעורר קנאה בין זכר לנקבה.
נשים חזקות, יפות, שואפות ומתמרנות. בלעדיכן, אין סיפור. זו כנראה הסיבה שהעונה הבאה של "מחוברים" תהיה עונת זוגות - בחור ובחורה, בעל ורעיה, שיגדירו האחד את השנייה, ולהיפך. כי גברים מדברים זה מסקרן, אבל הדרמה האמיתית מתחילה כשנמצאת שם אישה מאזינה.
