אמריקה מחכה: "בארץ המובטחת"

בערוב ימיה, כשהיא בת שמונים ותשע, שב המוות והִכה באכזריות בלילי. נכדה היחיד ביל, אותו גידלה לבדה מאז שהיה בן שנתיים, התאבד בתלייה. כמה ימים לפני כן, הלך לעולמו מר נולאן, הידיד הקרוב ביותר שהיה אי-פעם ללילי הקשישה. כעת היא יושבת במטבח המבהיק שלה, ליד שולחן הפורמייקה האדום, וכותבת במשך שבעה-עשר ימים את סיפור חייה, על רגעי האושר והאימה הרבים שבהם. השכול מציף אותה בזרם של זיכרונות ופחדים ישנים. "איזה צליל משמיע לב בן שמונים ותשע שנשבר?" היא שואלת בתחילת הווידוי שלה. "הוא אינו יכול להיות הרבה יותר מדממה".

עוד בערוץ הספרים:

• "זה המקום" של אהוד בנאי
• "מקום יפה למות בו": תעלומה אפריקנית
• "לקנות את לנין" - סיפור בולגרי
  

סיפורה של לילי, גיבורת הרומן "בארץ המובטחת", מאת סבסטיאן בארי, רצוף לכל אורכו בטרגדיות ובמלחמות: החל במותו של אחיה הנערץ וילי, במלחמת העולם הראשונה; דרך בריחתה לארצות הברית ממולדתה אירלנד, יחד עם אהובהּ טאג, לאחר שמורדים אירים הוציאו גזר דין מוות על שניהם; וכלה במותו של הנכד ביל, שיצא לשרת כחייל במלחמת המפרץ ושב אל בית סבתו שבברידג'המפטון, ניו יורק, כשהוא הלום קרב.

במהלך נדודיה בארץ המובטחת - היא אמריקה, שאליה נמלטה מדבלין הבוערת בשנות המרד בבריטים - המוות ליווה אותה כמו צל, ואהוביה נטשו אותה בזה אחר זה. כעת, ליד שולחן המטבח, כשהיא ממתינה למותה שלה, היא מעלה על הכתב את המסלול המפותל שעברה, מנסה לפענח את חייה, ובתוך כך חושפת סודות מפתיעים.

"בארץ המובטחת". מסע חיים מפותל (עטיפת הספר)

"בארץ המובטחת" הוא שיר קינה שנפרש על פני שבעה עשורים, מפי אישה שבורת לב אך מפוכחת, שמוצאת בתוכה את הכוח לסלוח גם למי שפגעו בה יותר מכול. המחבר, סבסטיאן בארי, הוא מהסופרים האירים המצליחים ביותר בעולם, מחבר הרומן "הכתבים הסודיים" (אחוזת בית, 2009).

היום הראשון בלי ביל

ביל איננו.

איזה צליל משמיע לב בן שמונים ותשע שנשבר? הוא אינו יכול להיות הרבה יותר מדממה, והוא בוודאי צליל קטן וחלוש.

כשהייתי בת ארבע היתה לי בובת חרסינה שקיבלתי בדרך מוזרה. אחות של אמי, שגרה בוויקלו, שמרה אותה מימי הילדוּת שלה ושל אחותה, ונתנה לי אותה כמעין מזכרת מאמי. בגיל ארבע יכולה בובה כזאת להיות יקרה ללב מסיבות שונות, ויופי אינו הפחותה שבהן. אני עדיין רואה את הפנים הצבועות, שלוות ואוריינטליות, ואת שמלת המשי הכחולה שהיא לבשה. את אבי, לפליאתי הרבה, הדאיגה מתנה שכזאת. היא הטרידה את מנוחתו בדרך שלא היו לי שום כלים להבינה. הוא אמר שזה יותר מדי לילדה קטנה, אף על פי שאת אותה ילדה קטנה הוא אהב עד כדי סגידה מוחלטת.

באחד מימי ראשון, כשנה לאחר שקיבלתי אותה, התעקשתי לקחת אותה איתי לתפילה, למרות מחאותיו הארכניות והמפורטות של אבי, שהיה דתי במובן זה שהוא קיווה שהעולם הבא קיים. הוא היה בטוח בכך בכל לבו. איכשהו הוא גרס שבובה איננה פריט הולם למתפלל אדוק.

כשנשאתי אותה בעקשנות אל הפרו-קתדרלה שברחוב מרלבּוֹרוֹ, לא מתוך כוונה כלשהי, מן הסתם בגלל אווירת הרצינות הכבדה ששררה שם, היא התחילה להישמט מזרועותי. עד היום אינני בטוחה, לא ממש, שלא הנחתי לה ליפול מתוך דחף משונה כלשהו. אבל אם עשיתי זאת, התחרטתי על כך מיד. רצפת הקתדרלה היתה מרוצפת אבנים וקשה. שמלתה היפה לא יכלה להצילהּ, ופניה המושלמות פגעו באבן והתרסקו כמו לפחות קליפת ביצה. לבי נשבר בגללה בו ברגע, וכך הפך קול חורבנה בזיכרון הילדוּת שלי לקולו של לבי הנשבר. ואף שבדמיון תינוקי מדובר, אני תוהה עכשיו אם אין זה צליל דומה לזה שמשמיע לב בן שמונים ותשע, שנשבר לרסיסים מיגון — צליל קטן וחלוש.

אבל ההרגשה שזה מעורר היא של נוף מוצף במי שיטפון בחושך מוחלט, והכול, בית ורפת, חיה ואדם, אחוזי אימה וחשופים לסכנה. כאילו מישהו, גוף גדול כלשהו, הסִי-אַי-אֵי של השמים, הכיר היטב את

המנגנון הקטן שהוא אני, וכיצד הוא ארוז ומורכב, ויש לו חוברת או מדריך עם הוראות כיצד לפרק אותי, והוא עושה זאת, בורג אחרי בורג וחוט אחרי חוט, בלי שום כוונה בכלל להרכיב אותי בחזרה, ובלי להתחשב בעובדה שכל חלקַי מושלכים ואובדים. אני כה מבועתת מיגון, שאיני מוצאת נחמה בשום דבר. אני נושאת בגולגולתי מעין כדור מותך במקום מוח, ואני בוערת שם, באימה, בייסורים.

ביל איננו.

"בארץ המובטחת", מאת סבסטיאן בארי. תרגום: צילה אלעזר. הוצאת אחוזת בית, 261 עמ'.