הדרך לכפר ורדים לא סוגה בשושנים

התגובה הנפוצה ביותר מכל מכרינו היא בנוסח "איזה אומץ יש לכם, החלום שלי הוא לעבור לצפון". האמת היא שבמשך שנים זה היה בגדר חלום בשבילנו, טיילנו מאות פעמים ברחבי הצפון, דמיינו מגורים ביישובים רבים ואף נכנסנו למשא ומתן לגבי בתים רבים. בשלב מסוים הבטנו זה בזה ואמרנו, "אם לא עכשיו, אימתי?"

היה ברור שיעמדו בפנינו אתגרים ומכשולים רבים, אבל האמנו שמעבר לפריפריה היא מדיניות מוצהרת של הרשויות. כך נוכל לקבל סיוע ועידוד במידת הצורך, במיוחד כאשר הם לא כרוכים במשאבים חומריים. אז מה סיכום הביניים אחרי פרק זמן כזה? קצב החיים אכן איטי יותר, האקלים לרוב טוב הרבה יותר, האנשים מודעים יותר לסביבה ולזולת. יש קשרים חברתיים ועסקיים בין האוכלוסיות השונות באזור שלא מוכרים במרכז. אין רחובות סואנים, אין פקקים, ואין רעש סביבתי. אני מצאתי כר נרחב לייזום פעילות חברתית ותרבותית ובין היתר מנסה לצמצם גם את המרחק התרבותי על ידי הבאת סופרים ואנשי אקדמיה שיעשירו אותנו במפגשים קהילתיים. ההיענות מפתיעה לטובה וגורמת לי סיפוק רב.

ולמה אין תחבורה ציבורית ראויה?

מה בכל זאת מעיק? ראשית, יוקר המחיה עולה על הממוצע במרכז, בגלל היעדר תחרות בין הרשתות והצורך בנסיעות מרובות. הארנונה יקרה כמו במרכז. שנית, תעסוקה, וזה הסעיף העיקרי. זו המצוקה הגדולה ביותר במעבר אל הפריפריה. במשך שנה נסענו למרכז פעמיים בשבוע עם לינה מכיוון שאשתי, אחות מיילדת מוערכת עם יותר מ-30 שנות ותק במרכז הרפואי רבין, לא מצאה עבודה. אחרי שנה היא קיבלה עבודה בבית החולים הממשלתי בנהריה ללא קביעות, בתנאים פיזיים ומקצועיים טובים פחות ובסכנת איבוד חלק משמעותי בזכויות שצברה. ועתה, קופת חולים (שאין לה בתי חולים באזור) דורשת שהיא תחזור לעבודה במרז הרפואי בפתח תקווה או שתתפטר. האבסורד במצב זה מכניס אותנו לאי ודאות לאחר שנים של עבודה בשירות הרפואה הציבורית. מדוע לא ניתן להעביר זכויות ממעסיק ציבורי אחד למשנהו?

אנחנו אוהבים את חבל הארץ הזה, ולעניות דעתי החברה כאן זקוקה לאנשים כמונו. כאשר אנחנו מסתכלים על מה שעברנו ועל מה שצפוי לנו, יש כמובן הרהורים לגבי הדרך שבחרנו. בכל פעם שנוסעים כשעתיים לכל כיוון צצות שאלות מטרידות כגון מדוע אנחנו, שנוסעים אל המשפחה והחברים שהתרחקנו מהם גם בעידוד המדיניות המוצהרת של הממשלה, צריכים עוד לשלם אגרת כביש 6? ומדוע התחבורה הציבורית למרכז אינה מהווה חלופה ראויה וכלכלית? 

לצערנו, כאשר פנינו למשרד לפיתוח הנגב והגליל בעניין זה (ואף וידאנו שהיא התקבלה), לא זכינו למענה. אנחנו כנראה נתגבר משום שאנו מאמינים שזו הדרך הנכונה, ועדיין היתרונות גוברים על החסרונות. חשוב לכל מי ששוקל מעבר לפריפריה להיות מודע למציאות, ותקוותנו היא שזו עוד תשתנה לטובה.

ד"ר צבי בליץ נשוי ואב לשלושה. מתגורר בכפר ורדים, לשעבר מכפר סבא. רופא שיניים מומחה לאורתודונטיה, כיהן בעבר כיו"ר האגודה האורתודונטית בישראל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il