המשחקים הפראלימפיים: רק בגלל הרוח
בזמן שאתם ראיתם את גמר "הישרדות", אריאנה מלמד התיישבה לצפות בטקס פתיחת המשחקים הפראלימפיים. נכון שלא היה פה בימוי ראוותני וסיפור היסטורי ענק כמו באולימפיאדה, אבל היו שם אנשים שיודעים שהרוח תנצח
בבקשה אל תקראו לזה "אולימפיאדת הנכים". כמה וכמה מן הספורטאים המעולים המשתתפים במשחקים הם למשל עיוורים. על פי הגדרותיו של הביטוח הלאומי בישראל, עיוור בכלל איננו נכה. גם לא אנשים עם חריגות קוגנטיביות או שלל אתגרים אחרים, שהאל הטוב או הטבע הציב בפניהם כדי שיתגברו עליהם.
כשספורטאי שרגליו הם להבי מתכת, מתמודד כשווה במשחקים האולימפיים, נדמה שאפשר כבר לראות את העתיד: פיתוחים רפואיים וטכנולוגיים ילכו ויצמצמו את הפערים בין אלה שנולדו וחיו בלי מוגבלות, לבין אלה שפגשו בה, למדו לחיות איתה ולבוז לה בדרך להישגים בלתי נתפסים כמעט.
נדמה לי שלכך כיוון טקס הפתיחה היפהפה. אומנם לא נשפכו כאן עשרות מיליוני דולרים על בימוי ראוותני וסיפור היסטורי ענק, אבל בעיניי ובעיניי יופיו של הטקס הזה, היה באופן המרהיב בו הדגים מהי משמעותו של ניצחון הרוח.
על במה שעוצבה כספירה עגולה, כאילו הייתה כדור הארץ בעצמו, ישב סטיבן הוקינג. המחשב שלו דיבר אל מיליוני הצופים וסיפר להם משהו שרק מוחו המרהיב של האיש הכלוא בגוף נובל, יודע ודאי. ראשית כדור הארץ ויסודותיו הגיעו מן המוח הזה. אין מגבלה שתמנע מהוקינג לממש את רצונותיו ולהפיץ את תורתו.
חירשים וקטועי רגליים רקדו ביחד. וביצעו אקרובטיקה מסובכת. מטריות היו מוטיב חוזר, מקסים בפשטותו וסימובלי עד מאוד: כולנו זקוקים לסוג מסוים של הגנה מעל לראשינו כדי לתפקד כבני אדם, ורק מתחת להגנה הזאת המשותפת לכולם, אפשר לבחון את המגוון העצום שהוא הריקמה האנושית. לפעמים אפשר להדגים רעיון מסובך כל כך, באמצעות דמיון בין הומור, במשתתפים שנועלים זוגות נעליים לא תואמות משני צבעים.
כמה קונסטרוקציות של קרנבלים משכו את העין במופע הזה, וביניהן היפה מכולם שבכיסא גלגלים הניעה את דפיו של ספר ענק, שהיה הטקסט של ההצהרה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם. משתתפים גם שרו פסוקים מהתורה, ללמד את אחרוני הספקנים כי כל אחד, יהא טבעו אשר יהא, זכאי לאותן חירויות והגנות מכוח היותו אדם. זו הרוח של המשחקים הפראלימפיים, והיא מנשבת בעוצמה מכל רגע בטקס.
ובחזרה לחיים: לפני המשחקים, לא היה מובן מאליו ולגמרי לא ברור שערוץ 1 הממלכתי, זה שאמור לתת ביטוי לכל חלקי הציבור בכלל ישדר את טקס הפתיחה. נדרשה התערבות תקיפה של הועד הפראלימפי הישראלי כדי לבייש את פרנסי הערוץ במידה המתאימה לשידור. זכויותיהם של בני האדם אולי שוות על הנייר החגיגי, אבל ידוע לכולנו שספורטאים אולימפיים זוכים לתמיכה מאסיבית יותר מאחיהם הפראלימפיים, למרות שהאחרונים מביאים למדינה המון מדליות וכבוד עצום.
בבריטניה זה כמובן אחרת: כל ספורטאי אולימפי, ולא משנה מהם מגבלותיו או יתרונותיו, מקבל בדיוק את אותה תמיכה ממשלתית עצמה.
אצלנו אפשר לדבר על שוויון, הנגשה, שילוב או כל מילה מכובסת שתעלו על הדעת, אבל המציאות עדיין עגומה.
זה לא הפריע למשלחת הישראלית, כמו לכל המשלחות האחרות, לצעוד בשמחה עצומה במסלול של טקס הפתיחה. הערוץ הראשון לא הדגיש לניצחונותיה ולעימותים שלה את הזמן, המשאבים והחומר הדרוש כדי להשוות את השידורים למה שראינו עד לפני שלושה שבועות. לא נורא: באצטדיון צעדו אנשים שיודעים שהרוח תנצח, ויהי מה. לכולנו יש עוד מה ללמוד מהם.
