בתי המשפט לא יצילו את החברה הישראלית

בשנים האחרונות הולכת ומסלימה תופעת האלימות והעבריינות בחברה הישראלית ככלל, ובקרב בני הנוער בפרט. כותרות העיתונים מצביעות על חומרת המצב. אב, המבקש להשתיק בני נוער שמרעישים תחת חלון חדרה של בתו התינוקת מוצא את מותו בדקירת סכין. נערים בכיכר החתולות מבצעים לינץ' המוני בצעיר אך ורק בגין מוצאו. ברמלה נהרג אדם שטייל עם כלבו מיריות אקדח רק כי חבורת נערים חשה משועממת. קצרה היריעה מלתאר המתרחש במחוזותינו.

הציבור, בצדק, זועק. עינינו מביטות אל מערכת המשפט. אנו מצפים מהמשטרה למגר את הפשיעה, אנו מצפים מהפרקליטות להעמיד לדין כל עבריין ולהביא להרשעתו, תוך הימנעות מהגעה להסדרי טיעון. בעיקר, אנו מצפים ממערכת בתי המשפט להחמרה משמעותית בענישה. החמרה שאנו סוברים בטעות שתמגר את התופעה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

נתניהו, אין לי לאן לחזור / איציק שבתאי, קנדה

המורה הזה הוא אני / חנוך (שם בדוי)

לצערי, הגיע הזמן להכיר בעובדה כי הישועה לא תבוא מבתי המשפט. תפקידם של שופטי ישראל לעשות דין צדק ולהעניש את מי שנמצא מורשע בדין. אין זה תפקידה של מערכת המשפט למגר פשיעה ולתקן את חוליי החברה הישראלית.

אחוזי ההרשעה בישראל עומדים על רף גבוה במיוחד. בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון ל-2008 עמדו אחוזי ההרשעה על 98.7%. מחקר שנערך בחודש מאי השנה, על ידי מחלקת מידע ומחקר של בית המשפט העליון בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, מצביע על אחוזי הרשעה נמוכים יותר. השאלה הנשאלת היא לא מהם אחוזי ההרשעה אלא מדוע אנו עוסקים בהם? מדוע בתי המשפט שלנו נמדדים על-פי סטטיסטיקה של הרשעות?

לצורך הדיון נצא מנקודת המוצא שבתי המשפט ירשיעו את כל אלו שהוגש נגדם כתב אישום ונכנסו בין כותליהם? האם ההרשעה הגורפת והענישה המחמירה ימגרו את הפשיעה? האם היה בהם עד היום כדי למגר את האלימות המצויה בחברה הישראלית? האם אחוזי ההרשעה הגבוהים כיום החזירו את הביטחון לרחובות? התשובה על כך היא חד משמעית לא! דווקא בתקופה הזו האלימות עולה מדרגה.

לא אחת אנחנו רואים הפגנות מול אולמות ולשכות שופטים, תקשורת הדורשת להחמיר בענינו של נאשם זה או אחר, פניות ליועץ המשפטי להימנע מכל הגעה להסדרי טיעון. קריאות אלו ואחרות הן הדרך בה, לטעמנו, נמגר את הפשיעה. השופטים הם בני אדם, הם אינם מנותקים מהעם ומרחשיו. עד כמה יכולים בתי המשפט לעשות דין צדק ולהתעלם מקריאות ההמון בכיכר העיר? הגיע הזמן להשיב לבית המשפט את תפקידו המסורתי. העמסנו על כתפיו של בית המשפט תפקיד לא לו - תיקון נגעי החברה. הניחו לשופטים לעשות עבודתם מבלי להציב להם רף שאין הם מסוגלים, מחויביםו/או צריכים לעמוד בו. 

מדוע להמתין לרגע שרגלו של נער תדרוך כחשוד או נאשם בין כותלי בית המשפט? עצם העובדה שעבר הוא בשערי היכל הצדק היא הכישלון החברתי. מדוע לדרוש ולצפות שתיקון יתבצע באמצעות מערכת השפיטה? הענישה, מחמירה או מקלה ככל שתהיה, היא תוצאה היא לא מניעה.  

כמי שעוסקת בפרקטיקה הפלילית, כסנגורית מעל עשרים שנה, אני מוצאת עצמי מייצגת באופן תדיר את בניהם של לקוחותיי. הכתובת הייתה על הקיר. לא היה צריך להמתין לרגע שהבנים יידרדרו לעבריינות, אלימות, סמים ולעיתים זנות. הלב כואב ודואב לראות את בתו הבכורה של אחד מלקוחותיי שאביה נעצר ערב גיוסה לצה"ל, נאלצת "לטפל" בענייניו של ולבקר אותו מדי שבוע בבית כלא. החלומות והתקווה על שינוי עבורה נגוזו. עתידה נחתם מראש.

משקיעים בביטחון, לא בנוער

בואו נשנה השיח הציבורי. חייבים לכוון לגילאים נמוכים יותר, לשכבות נחשלות, לשכונות מצוקה או לנוער בסיכון - כאשר ניתן עוד לתקן. גם באוכלוסיות בהן קיימת רווחה כלכלית, יש לדאוג להקניית ערכים, מידות טובות, העצמה, מנהיגות, אופק אחר, התנדבות ועשייה למען הכלל.

ממשלות ישראל משקיעות מיליארדים בביטחון ובמניעת טרור. חברה אלימה היא פגיעה בביטחון האישי של כל אחד ואחד. איפה ההשקעה הכספית בדור הצעיר מהגיל הרך, על מנת להגיע לביטחון הזה לו אנו מייחלים? ממה חושש יותר האזרח המצוי? ממפגע ביטחוני או משלום ילדיו שיוצאים לבילוי ולא ברור מה יזדמן להם? עצם העובדה שהשאלה קיימת מחייבת התייחסות זהה מצד אישי הציבור שלנו להשקעת משאבים במיגור הפשיעה.

חינוך, מודעות , ערכים, דוגמה אישית, עניין, מנהיגות, דמויות חיוביות לחיקוי ולהזדהות מדריכי נוער ועוד, זוו המטרה - זהו מיגור האלימות. אם כל אלו היו מצויים באופן שיטתי ותדיר "בכיכר החתולות" של כל עיר בישראל, ולכל עיר יש את "כיכר החתולות" שלה, האם היינו עדיין מודדים אחוזי הרשעה ודורשים החמרה בענישה? או שמא היינו מסירים האחריות מבתי המשפט ואנחנו, כציבור, היינו לוקחים האחריות הציבורית הזו על הממשלה ועל עצמנו?

תמיד יהיה מי שיטיל אצבע מאשימה כנגד המשטרה, התביעה, הסנגורים והשופטים. זכרו - בכמה תיקים אנו מטפלים? במאה? אלף תיקים? מנגד, עשרות אלפי בני נוער מסתובבים ברחובות. יש להם פנים, כתובת ושם. אנחנו יודעים לזהות אותם ואף אחד לא עושה עמם כלום. זהו כתב אישום חמור, כתב אישום נגד ממשלות ישראל לדורותיהם. יש להתעשת להפנים, לשנס מותניים ולהתחיל בהתמודדות ומניעה. אחרת לא האיום האיראני יכריע את החברה שלנו. היא תכריע את עצמה.

הטור מבוסס על דברים שנשאה עו"ד רויטל סויד בוועידת שנת המשפט של מחוז תל-אביב והמרכז בלשכת עורכי הדין ו-ynet.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il