"יונתן בלש ממש": בעקבות החפץ האבוד
בספר הילדים החדש של דויד גרוסמן, "יונתן בלש ממש", בוחן הסופר בעזרת הגיבור יונתן שיוצא למסע בילוש, את מושג הבית והרצון למרחב משלך בליווי איורים מקוריים. ביקורת
דויד גרוסמן מרבה לתאר בספרי הילדים שלו קשרים חמימים בין הורה וילד, ולהאיר את האנושי ואת האמפתי שבקופסת הבטון המכונה: בית. את הרצון הבסיסי הזה בשייכות ובמציאת הֶקשר, הוא משליך בספרו החדש "יונתן בלש ממש" על כלבת המשפחה הקטנה, ביבה, ומייצר באמצעותה בית נוסף בתוך הבית.
- "אני...ג'ין": חלומות מרפאים את העולם
- אורלי וילנאי בספר ילדים ראשון
- "אף על פיל": שירים מעולם שנעלם
הסיפור מתחיל בסקרנות הבסיסית הטבועה בכל ילד, ומי מאיתנו לא שיחק אי פעם ב"בלש"? יום אחד נעלמות נעלי הבית הכתומות של יונתן, ולאחר מכן רשימה ארוכה של חפצים נוספים: כוס ירוקה עם ציור של קיפוד, כוס אחרת האהובה על יונתן, הדובי ידידיה, המשקפיים של אבא וגם הצעיף הסגול של אמא. כולם במשפחה מתעקשים שלא איבדו את הדברים ושלא שכחו אותם באף מקום, אבל באותה מידה הם אינם מסוגלים לומר היכן החפצים בכל זאת נמצאים.
האפשרות שגנב מסתובב בבית ונוטל את חפציהם מרגשת ומפחידה את יונתן בו בזמן, והוא יוצא למשימה שמטיל עליו אבא - להיות הבלש של הבית. ברגע אחד הוא הופך למעין שרלוק הולמס עם מעיל גשם ארוך וכובע, ויוצא לפתור את התעלומה כשביבה בעקבותיו.
חשודה מפתיעה
כמו בדרך לכל פתרון מורכב, בדרך נתקלים בלא מעט מסיחים. יונתן מגלה הרבה מאוד פריטים שנעלמו ממקומם, כמו בלון בלי אוויר שנשאר מחגיגת יום הולדת, מפתח נטוש, כדור פינג-פונג מעוך ואפילו קליפות של ביצה קשה שהתגלגלו מתחת לארון. כל אלה מעלים אפשרויות שונות למיקומו של אותו "איבוד" מסתורי, אך אינם מגלים את זהותו של הגנב האמיתי.
באופן מוזר למדי ביבה, חברתו הטובה כל כך של יונתן, אינה תורמת דבר לחיפושים: "ביבה", אומר יונתן, "למה את לא עוזרת לי? בשביל מה את כלבה? למה את לא מנסה להריח איפה הדברים שנעלמו?" אבל ביבה רק מרכינה את ראשה ואפילו מקפלת קצת את האוזניים שלה.
במהרה מתגלה חשודה לא שגרתית בגניבת החפצים, ויונתן פוצח במעקב בלשי אמיתי אל הגינה שמחוץ לבית, שם הוא מגלה כי ביבה ניכסה לעצמה חלקת אדמה קטנה בין השיחים, ועליה פרשה את השמיכה של אמא והניחה את שאר החפצים האבודים. מול כלוב ארנבונים ששכן בדשא של השכנים, היא הקימה מקום מסתור ו"ריהטה" אותו על פי טעמה. "ביבה", אמר יונתן בשקט, "את עשית לך בית קטן, נכון? בית כמו שיש לנו בבית?"
הסיפור החדש של גרוסמן משלב מתח טבעי של תעלומה ושל גילויים מפתיעים, והרבה חום ואנושיות שמתגלמת בחיית המחמד המשפחתית. ביבה היא לא סתם ספיח שקט למשפחה, אלא היא חברה מלאה בו, הזקוקה גם היא לפינה שקטה משלה שעליה תרגיש בעלות ושאליה תוכל להימלט כדי ליהנות מפרטיות.
התמימות שבה הדבר נעשה מתבטאת במיוחד באיורים המלווים את הטקסט
ומשלימים אותו. גלעד סופר, שחבר לגרוסמן בעבר בספרים כמו "החברה הסודית של רחלי" ו"מי רוצה שק קמח?", מצליח להעביר בקווים מינימליים ונקיים מנעד הבעות רחב, אשר אינו מוותר על נימי רגש מצד אחד - אך מצליח לשמור על פשטות ילדית מצד שני.
את העומק והעניין מוסיף סופר לאיורים בעושר טקסטורות, במשחקי גוונים ובשבירה מפתיעה של מבנה האיורים. בכפולה שבה מתגלים הארנבונים, למשל, ישנה פריצה ממסגרת הריבוע אל המוני ארנבונים מזוויות שונות, ואיורים ריבועיים קטנים שבהם מונכחים קווי העיפרון שיוצרים את הגריד שעליו עבד סופר. אלה, כמו גם נקודות המבט הלא-שגרתיות המוצגות לאורך הספר, מוסיפים תחושת גולמיות מעניינת להתרחשות הוויזואלית, המקרבת את הקורא צעד אחד נוסף אל עולמו של הילד יונתן, ואל עולמו של הילד שלמענו נקרא הסיפור.
"יונתן בלש ממש", דויד גרוסמן, איורים: גלעד סופר, הוצאת עם עובד.
