אלנבי: חצי תאוותכם בידכם
סדרת הדרמה "אלנבי" אמנם הייתה סנסציונית בכך שאיפשרה להציץ לבשר החשוף של ידועניות, אבל זה לא מספיק בשביל להדביק צופים למסך ולהפוך לטלוויזיה טובה
אם המדיום הוא באמת המסר, אז מה בדיוק היה לנו כאן ב"אלנבי", בחדר המדרגות ובחצר האחורית של העיסוקים הבורגניים והליגטימיים? אבולעפיה רוקדות על עמוד, יצאתם בכל תאוותכם ביידכם.
כמו צלמי פפראצי מיומנים ומובטלים, ישבתם וארבתם לרגעים בהם התגלה טפח מין הבשר החשוף של הידועניות הללו. הבשר התגלה ואף אחד לא שילם
לכם, זכיתם לכל היותר לצרוב במוח, את האינצ'ים המפוקסלים, העירומים. אבל מה יצא לכם מזה? הלא בהקשה זעירה אחת במטמון של הדפים האוהבים עליכם, תמצאו פורנו מגרה ומאתגר פי אלף.
חוקי המשחק הלא כתובים של המדיום, לא יאפשרו לכם בינתיים להיפטר אפילו מחצי התאווה, כך שבתום שמונה פרקים בהם צפיתם באדיקות אתם יכולים להגיד לעצמכם לכל היותר, פשששש... איזה ציצים יש לרומי אבולעפיה.
ביקורות טלוויזיה נוספות ב-ynet:
- המשחקים הפראלימפיים: רק בגלל הרוח הישרדות VIP: שאפו על השואו שנתתם מחוברים 2: יש להם רגשות, לנבלים האלה
אבל יתכן שהמדיום הוא לא רק המסך הפיזי ויכולתו להביא לכם ציצים הביתה, אלא גם סימן ברור וחשוב לגבולות הלגיטימיות התרבותית בחיינו. אמת, כבר למדנו מצבאנו המהולל, כי צפייה בחשפניות תמורת תשלום, אפילו אם היא עיסוק המסווג כתחביב שמקדישים לו זמן רב, היא עניין לגיטמי גם למפקד חיל הים. אם כך, ברור שאפשר לגרור את העולם ש"אלנבי" התאמצה לייצר - אל תוך הסלון הביתי והכל בסדר, אולי אפילו נכון לצפיה משפחתית עם בני העשרה, שהמועדפים שלהם כוללים מיני פורנו שמעולם לא ראיתם בעצמכם.
אבל הלגיטימיות לא מסתיימת רק בהופעה על המסך בערוץ 10. הבאזז מסביב לסדרה עורר מיני משפטים ופסיקות ידעניות של מבקרים, בלוגרים וצופים שנהנים לומר משהו על טלוויזיה. קראתי את כולם ונגלה לי נתון מדהים: כולם מבינים בחשפניות. כולם יודעים המון על תעשיית הניצול והמין, כולם מתייחסים לסיפור גילוי העריות שמסביר ומאפיין את דמותה של מורן אטיאס בסדרה כאילו היו לפחות עובדים סוציאלים בהכשרתם, וכולם יודעים לדרג את איכויות הריקוד על העמוד. עצם הריקוד נתפס כבר כלגיטימי, ובוודאי שאפשר לדבר על זה בדיוק כמו שמדברים על "רוקדים עם כוכבים".
מבחינה זו לבדה, אלנבי היא סוג של סטירה בפרצופם של אנשים תמימים. ייתכן ולא ידעתם עד כמה החברה הישראלית נגועה בתאוות סליזיות. אם כך, גדי טאוב והעושים במלאכה לימדו אתכם שאלנבי זה בעצם כל מקום, חשפנית היא בעצם כל בת של השכן בפוטנציה, וכולכם מוזמנים להציץ חינם אין כסף.
כמובן שהתובנה הזו שומטת את הקרקע מתחת לטענת היוצרים על המחויבות החברתית שבהצגת עולם אפל, אוטונומי ומקביל ליקום הבורגני על פני המסך. הרי אף אחד כבר לא מצקצק בלשונו ולאף אחד לא באמת איכפת מגורלן של עלמות חן עם חזה מרהיב. אבל אולי דווקא כאן במקום שלאף אחד לא איכפת, תוכל הסדרה להדהד בראשיהם של צופים עוד זמן רב. ייתכן שיום אחד אפילו יעצרו לפתע ברחוב ויגידו לעצמם: "איך קרה שלא איכפת לי".
מבחינה טכנית בלבד, מדובר בסדרה שהייתה מצוינת לכל אורכה. יוצריה הגיעו מספרות ומקולנוע ויכלו להרחיב בהיבטים קריטיים של סדרות ישראלית. הלוקיישנים היו נפלאים, הצילום הקופצני - גרעיני - מחוספס הלם את הסיטואציות המצולמות כמו כפפה על ידו של מייקל ג'קסון, העברית התגלגלה מפיותיהן של השחקנים המדברים בטבעיות גמורה.
היו שם ניצבים שהפכו את כל העסק ליצירה ריאליסטית לעילא, וגם התאורה האפלולית - כחולה לא הזיקה לתחושת המציאות על המסך. אבל כל זה עדיין לא יוצר טלוויזיה טובה.
אלנבי הייתה מבחינת הסיפור ולא מבחינת הסנסציה, סדרה אנמית למדי. לאורכה התגלה שהבעיה העיקרית שלה היא הבעיה המשותפת כמעט לכל סדרה ישראלית שתעלו על הדעת, מכל ז'אנר שהוא. אילוצים מערכתיים, בעיות תקציב וקיביצער לרוב ששוכנים במסדרונות הערוצים המסחריים, פתחו את מה שהיה בספרו של גדי טאוב עלילה לא רעה בכלל, לסיפור דו מימדי ושטוח, שפיתוליו לא מותחים ובוודאי לא מגרים כמו פיסות הבשר. אינני יודעת איך קרה שהתסריט לוקה בבנאליות ובהיעדר כל אומץ לפרוץ מסגרות. ייתכן שהיוצרים חשבו שדי בסנסציה כדי להדביק אותנו אל המסך. ובמקרה שלי לפחות, הם טעו בגדול.
