יש לקולונל מי שיכתוב עליו: איראן האחרת

ספרות איראנית, למרות הכל, מגיעה למדפי המערב כבר זמן מה, וכמעט תמיד עוסקת בטרגדיה של האדם הקטן תחת המשטר הנורא. אם זה "לוליטה בטהרן" שהוא, אולי, הידוע מכולם ואפילו "דודי נפוליאון" של איראג' פזשכזאד שראה אור ממש לאחרונה.

• קוקטייל על הסיפון עם דיוויד פוסטר וואלאס
• "הר החול": האפור היום אפור מאוד
• משחקי שלטון ברומן "אמריקה אמריקה "
  

ברוב הספרים הללו ישנו עניין מעט סנסציוני, לטוב ולרע: הם יוצאים תחת הילה כאילו היו מטמון שהוברח תחת עיני הנץ הנוראות של הממסד (מה שבחלק מהמקרים נכון). אנו, כקוראים מערביים, לרוב מתייחסים אליהם ביראת קודש תרבותית, ובכך ממשיכים ומייצרים את ההילה הזו. אך נקודת המבט הזו עלולה לגרום גם לעוול, כאשר מתייחסים לכל הספרים האיראנים המתורגמים תחת אותו קנה מידה. זאת אומרת, לא על פי ערכם הספרותי הסגולי, אלא לפי כל הפרמטרים האחרים שאינם כאלו.

"שקיעת הקולונל". ברור לנו שהוא שוקע, אך באיזה מציאות? (עטיפת הספר)

גם את "שקיעת הקולונל" אפשר לקרוא דרך אותם משקפיים: כעדות מצמררת של קולונל שנהנה ממעמד צבאי וחברתי רם, והנה עולמו הולך ומתמוטט לאחר המהפכה של 1979, בגלל אותו משטר רודני, עיוור ושיכור כוח. קריאה שכזאת היא גם מובנת מאליה, שלא לומר אלמנטרית. הרי יש פה מונולוג מצמרר של קורבן, שדומה שחייו הם סוג של גיהינום רפטטיבי. המשטר הוא אוסף של שטנים מקורננים המחזיקים אותו קשור לעץ, מלקים בו וצורבים את בשרו. אבל דווקא את "שקיעת הקולונל" צריך לקרוא בדרך אחרת, כי אמנם יש קשר בינו לבין אותן "לוליטות מטהרן" - אבל בהחלט מגיע לו יותר.

"שקיעת הקולונל" הוא לא ספר שגרתי על איראן, וגם לא ספר שגרתי בכלל, ובכך טמון הכוח והייחוד שלו. הוא מצריך קריאה אחרת, איטית, שאין בה כל נוחות או מוטיב של בידוריות. בראשו עומדת התנועה הדרמטית של הסיפור. אנו יודעים היכן היא מסתיימת - בשקיעתו הסופית של הקולונל - אך לא ברור לנו היכן בדיוק היא מתחילה, כי היא נגזרת ישירה של המהות; מדובר כאן בקולונל שאיבד את שפיות דעתו. הוא מוקף בדמויות של בני משפחתו ואחרים, אך לא ידוע לגמרי האם הדמויות הללו הן ממשיות או מדומיינות. סביר להניח שחלקן, אם לא רובן, לא ממשיות, אלא בעצם מונולוגים שהקולונל מנהל בתוך ראשו המיוסר.

היום שאינו נגמר

כמו כן, הקולונל איבד קשר לציר הזמן. המציאות עבורו הוא יום אחד ארוך, שאמנם יש בו נקודות עוגן היסטוריות, ולפעמים יש בו לילה ולפעמים יש בו יום, אבל הוא שבוי בתודעה עשויה מרצף של טרגדיות. הוא למעשה חווה את אלו שוב ושוב, כל פעם בצורה קצת אחרת. לאורך הקריאה לא ברור באמת מה אכן מתרחש או התרחש, ומהן יציר דמיונו. האם באמת היו לו שתי בנות, או שאחת מהן היא קנרית שמתה בכלובה? האם הוא באמת רצח את אשתו כפי שהוא טוען? ולמה בכלל הוא עשה זאת? ואם לא, לאן היא נעלמה?

בתוך המונולוגים של הקולונל מובאות הצעות ותשובות עבור השאלות האלו, אבל, למעשה - שום פתרון. אנו, כקוראים, לא נכנסים לתוך הסחרחרה המאלפת בצורה זהירה שהולכת ומתגברת, אלא כבר מהפסקה הראשונה יודעים כי משהו כבר חשוד, רעוע ובלתי יציב בעלילה. אבאדי לא משתמש בטכניקות ספרותיות שחוקות, אך כאלו שתמיד מוכיחות את עצמן, כסיפור שמתחיל מציאותי לגמרי, לכאורה, ורק לקראת סופו מתגלה יסוד הרמייה הדרמטי שהסתתר בו כל העת, כמו בסיפורןם של דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד.

כבר בהתחלה אבאדי משרטט את גבולות האי-מציאות, ולא מקל לרגע על הקוראים, כי כבר מההתחלה הסכיזופרניה מושלת, ודוקטור ג'ייקל הוא מיסטר הייד: בנו של הקולונל שחי בחדר עלוב במרתף ולא פוצה פיו

הוא כנראה הקולונל בעצמו. ושוב, זוהי רק הצעה אחת ולא הפתרון, כי אין פה כל חידה לפתור. שניהם יכולים להיות דמות אחת, וכל אחד מהם הוא דמות בפני עצמה באותה המידה:

"כאשר יוצא הדופן והבלתי טבעי נעשים בעצמם לשגרת החיים, הפליאה עליהם היא היא הדבר המשונה. במצבים כאלה, לא נותרת לו לאדם שום ברירה אלא להתבונן במתרחש בלי לאבד את שפיותו, והקולונל באמת האמין כי נותר שפוי למרות מה שמרננים עלי מאחורי גבי!"

נכון, האובססיביות הספרותית הזו היא כמו תזמורת שישר מתחילה לנגן בכל הכלים. היא לא קלה לצליחה, ולעתים יש תחושה שאנו מאבדים בתוכה את חוש השמיעה, ולא יודעים בדיוק מהו הכינור ומי הן החצוצרות. אך עם זאת, האובססיביות הזאת מייצרת רגעים ספרותיים ופואטיים חזקים. הקולונל אינו קורבן תמים, ומתוך סערת הנפש האדירה שלו הוא מצליח לספק רגעי התבוננות יוצאי דופן על המציאות, על אופי האדם ועל ההיסטוריה, כמו למשל "ההיסטוריה הפכה לאבטיח שהקונים מהמרים על תוכו. אחד אמר שהוא בוסרי כמו סבון, והאחר טען שהוא בשל כמו דם. ולאיש מהם לא היו סכין אמינה וגם האומץ הנחוץ, ולכן נשארה ההיסטוריה חתומה כמו תעלומה, עד שהרקיבה".

"שקיעת הקולונל", מאת מחמוד דולת אבאדי. הוצאת עם עובד. תרגום מפרסית: אורלי נוי, 243 עמ'.