מחיר הקרב המשפטי של אהוד אולמרט
בין יתר שיקולי הענישה ייכלל גם המשפט הארוך והיקר שניהל ראש הממשלה לשעבר. יש לכבד את מלחמתו של הנאשם, ודאי שלא להענישו בגינה. כניעה הייתה מוצא קל בהרבה
במשפטים בהם הנאשם מזוכה מעיקר האישומים נגדו, היינו מצפים שבתי המשפט לא יחשיבו את ניהול המשפט לחומרת הנאשם, כי הרי הנאשם לא "בזבז" את זמנו של בית המשפט ואת הכסף הציבורי שמימן את ניהול המשפט. במילים אחרות, בחירתו של הנאשם לנהל את המשפט הייתה "מוצדקת". ההיפך הוא הנכון: נראה אך הוגן והולם, שעצם הזיכוי דווקא יביא להקלה בעונשו של הנאשם, על שנאלץ להתמודד מול אישומים, שנמצאו בדיעבד בלתי מוצדקים.
לכן יפליא ודאי לשמוע, כי אף במקרים כאלו, בהם מזוכים נאשמים מהעבירות המרכזיות בהן הואשמו, עולות לפרוטוקול ולא לפרוטוקול, אמירות של שופטים, לפיהן הנאשם יכול היה להגיע להסדר טיעון לגבי חלק מהעבירות (אלו בהן הורשע), ולחסוך את הזמן השיפוטי שנדרש לבירורן. לכן, אף במקרים של זיכויים חלקיים, השאלה של חלופת הסדר הטיעון שלא מומשה, עומדת בחלל האוויר בעת גזירת הדין.
בעניינו של אולמרט, עולה ביתר שאת השאלה, כיצד יבחר בית המשפט לשקלל בענישה את בחירת הנאשם לנהל את המשפט עד תומו. מלחמתו של אולמרט, בסירובו להודות ולחתום על הסדר טיעון, הייתה אמיצה במיוחד, לנוכח התנהלותה תחת תותחי התקשורת ורוגטקות הציבור. המציאות מראה כי "נאשמים ציבוריים" כורעים לא אחת תחת נטל החשיפה והסקילה הציבורית, ובוחרים להודות בנכונות כתב האישום, על-מנת לסיים את המשפט הפלילי והציבורי כאחד.
במשפטה של שולה זקן ב"פרשת רשות המסים", העידו שלושה עדי תביעה, לאחר שחתמו על הסדרי טיעון ודינם הוכרע. כל השלושה היו דמויות ציבוריות לפני, ובעיקר במהלך משפטם. כל השלושה מסרו בעדותם גרסה עובדתית שונה מעובדות כתב האישום בו הודו במסגרת הסדר הטיעון. הם הסבירו את השוני בכך שלא היו מאפשרים להם לסיים את משפטם, לו היו ממשיכים להילחם על שינוי העובדות בכתב האישום. במילים אחרות - הפרקליטות לא הייתה מסכימה לחתום מצדה על הסדר טיעון, שכולל שינוי של העובדות שהציגה בכתב האישום. בית המשפט החליט באותו המקרה לאמץ את גרסת העדים בהסדרי הטיעון, כשהוא דוחה, "כבלתי ראויים וכבלתי מכובדים, את ניסיונותיהם של העדים להתנער מהן, כל אחד בדרכו".
הגן על גורלו
שלושה עדים נפרדים מעידים על עובדות שונות מאלו בהן הודו במסגרת ההסדר. בית המשפט כלל לא שוקל את האפשרות, שהייתה בעייתיות בהסדר, ומסיק מיד, שהתנהלותם של העדים היא בגדר התנערות בלתי מכובדת. האם עד כדי כך בלתי סביר הדבר, שעל הגרסה אותה היו נכונים הנאשמים לאמץ על מנת לסיים עם הסיוט הארוך, המתמשך והמתוקשר של משפטם, לא היו מסוגלים אלו לחזור על דוכן העדים, כשעדותם מכריעה את גורלה של נאשמת אחרת ולא שלהם עצמם? אף כאן, כשהנאשם כבר אינו נאשם, ואינו עוד מגן על גורלו, חזקת החפות אינה עומדת לו באולם המשפט.
אין זה מן הנמנע, שנאשמים לשעבר מוסרים גרסאות כזב על דוכן העדים, ייתכן שמתוך רצון להגן על נאשמים אחרים וייתכן שמשום שלא השתחררו מתפישתם העצמית כ"נאשמים". אין להתעלם מהאפשרות האחרת, בה ההתנהלות בתוך הסדר הטיעון, שנעשית בחדרי הפרקליטות, הסמויים מעיני בית המשפט, היא בעייתית ונובעת מפערי מעמדות מובנים, ובלתי מבוקרים.
האמירה כי נאשמים מודים גם בעבירות, אותן לא ביצעו, אולי תזעזע את אוזנו של האזרח המצוי, אך לא את אוזנו של הסנגור. לא נדרשות שנים ארוכות של עיסוק בייצוג הפלילי על-מנת להבין, כי המשפט הפלילי אינו אוטופיה. הוא אינו חשיפה אובייקטיבית של האמת בהליך מובנה וסדור, והוא אינו מושפע אך ורק מראיות ועדויות. "תיק המוצגים" של המשפט הפלילי מכיל גם לחצים כספיים, לחצים נפשיים ואף לחצים תקשורתיים, אשר מועמסים כולם על כתפי הנאשם. אלו, מהווים זרז לחתימה על הסדר טיעון, לעיתים כמעט "בכל מחיר", ובודדים הם הנאשמים שביכולתם לנטרל זרז זה מכוח האמונה הפנימית בחפותם והאמונה החיצונית במשפט צדק.
אשר לעניינו של ראש הממשלה לשעבר, יש לכבד את מלחמתו של הנאשם, ודאי שלא להענישו בגינה, שכן הכניעה, במחיר כבד כלפיו וכלפי מנהלת לשכתו, הייתה, אף אם נתקשה להאמין בכך, מוצא קל בהרבה. אין זה שיקול ענישתי בלעדי. ודאי שלא החשוב שבשיקולים. אולם במשפטים של "נאשמים ציבוריים", יש לתת אף לו את מקומו הראוי.
עו"ד גלית רוטברג היא סגן יו"ר המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין ושותפה במשרד דחוח ושות'
לפנייה לכתב/ת 
