יאסוזו מאסומורה: טירוף תוצרת יפן
הסינמטקים בישראל פותחים צוהר לקולנוע היפני החתרני עם רטרוספקטיבה נרחבת לבמאי יאסוזו מאסומורה - ממבשרי הגל החדש בארצו בשנות ה-60. סרטיו מבטאים רגשות ותשוקות קיצוניים שחורגים ממצבי הקיום האנושיים השגרתיים
עם זאת, כמסתבר, לא מדובר ביוצר זניח. היסטוריון הקולנוע היפני, דונלד ריצ'י, מציין את מאסומורה כאחד הדמויות המובילות של "הגל החדש היפני" שפרץ, כמעט במקביל לצרפת, בתחילת שנות ה-60. מאסומורה, כותב ריצ'י בספרו, קרא אז ללא פחות מאשר הרס קולנוע המיינסטרים היפני. לטענתו, קולנוע זה תמך בדיכוי האישיות האינדיבידואלית, נשען על המסורת הספרותית היפנית, והדמויות בו היו מוכפפות לטובת הקולקטיב.
כמו בכל העולם, אחד הגורמים שאיימו אז על תעשיית הקולנוע ביפן היתה הטלוויזיה. בעשור שבין 1958-1968 ירד מספר הצופים בצורה דרמטית, ולמעלה ממחצית בתי הקולנוע במדינה נסגרו. כמות מכשירי הטלוויזיה, לעומת זאת, עלתה משני מיליון בשנת 1958 ליותר מ-22 מיליון ב-1969. בני הדור הצעיר של במאי הקולנוע, ממש כמו עמיתיהם הצרפתיים, תלו דעיכה דרמטית זו בכך שהסרטים לא השכילו לשקף נאמנה את החיים ביפן המודרנית, ובכך שהקולנוע של המאסטרים הגדולים, מיזוגושי ואוזו, נתפס כתיאטרלי ומיושן.
אין זה מקרה, לפיכך, שאחד מסרטיו החשובים של מאסומורה, "ענקים וצעצועים" (1958), תוקף בחריפות את שטחיות המדיה התקשורתית ואת עלייתם של מנהלי תאגידים דורסניים. הסרט, שיוקרן במסגרת המחווה (שנערכת במלאת שישים שנה לכינון יחסי ישראל-יפן), מתאר את המלחמה שבין שלוש חברות ממתקים המתחרות זו בזו, ואת השימוש הנצלני שעושה אחת מהן בנערה תמימה למטרות פרסום.
מתוך "ענקים וצעצועים"
היה זה סרט מוקדם של מאסומורה. שנה לפני כן יצר את סרטו הראשון, "נשיקות" (ויוצג אף הוא), המביא את סיפור אהבתם של זוג צעירים הנפגשים בבית הסוהר בו כלואים אבותיהם. עבור הבמאי היפני הצעיר, בן דורו, נגיסה אושימה ("חג שמח מר לורנס") נחשב סרט ביכורים זה ללא פחות מתגלית.
מתוך "נשיקות"
סצינת מנוסתם של הגיבורים הרכובים על גבי אופנוע ומצולמת במצלמה אחוזה ביד, גרמה לו להכריז כי "בלתי אפשרי להתעלם עוד מהגל השוטף של עידן חדש. כוח עצום שאי אפשר לעמוד בפניו הגיע אל הקולנוע היפני".
יאסו יאסוזו
מאסומורה נולד ב-24 באוגוסט 1924 באי הונשו ומת ב-23 בנובמבר 1986. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא החל בלימודי משפטים, אך נשר והלך לעבוד כעוזר במאי באולפני Daiei שבטוקיו. בהמשך זכה במלגת לימודים בבית הספר החשוב לקולנוע, "צ'נטרו ספרימנטלה" ברומא, ועל מוריו שם נמנו מיכלאנג'לו אנטוניוני, פדריקו פליני ולוקינו ויסקונטי. עם שובו ליפן ב-1954 שימש מאסומורה כעוזר במאי בסרטיהם של מיזוגושי וקון איצ'יקאווה, ואז פנה לביים את סרטו הראשון.
"מטרתי", כתב מאסומורה, "היא ליצור תיאור מופרז של מחשבותיהם ותשוקותיהם של בני אדם. נושאו המרכזי של הקולנוע היפני הוא רגשותיהם של האנשים היפנים שאין להם ברירה אלא לחיות על פי המוסכמות של החברה הזאת. אחרי שחוויתי את אירופה במשך שנתיים ברצוני לשרטט את דיוקנם של האנשים החזקים ומלאי החיים שפגשתי שם".
ובאמת, העיסוק ברגשות והתנהגות קיצוניים מאפיין את סרטיו של מאסומורה (לפחות אלו שנדגמו בצפייה מוקדמת). החיבור בין מוות ותשוקה ניכר בכמה מהם. כך, ב"חיה עיוורת" (1969), שיוצג החודש, חוטף פסל עיוור דוגמנית צעירה ונערצת וכולא אותה בסטודיו שלו – אתר סוריאליסטי המלא בפסלים פרובוקטיביים של נשים ואיבריהן.
הטריילר של "חיה עיוורת"
בהדרגה מתפתחת בין השניים מערכת יחסים פרברטית, והתוצאה נדמית כשילוב בין "האספן" של וויליאם וויילר מ-1965 (שבו מגלם טרנס סטמפ צעיר מופרע החוטף נשים וכולא אותן להנאתו הסדיסטית), ו"פסיכו" (גיבור מעורער בנפשו הנתון תחת שליטתה של אמו הקנאית). האסתטיקה החולנית - ישנה כאן סצינה שבמהלכה מתנהל מרדף בין החוטף וקורבנו על גבי פסל ענק של אישה שרועה בתנוחה נועזת - ללא ספק היוותה השראה ליוצרים דוגמת פדרו אלמודובר (ע"ע "דבר אליה" ו"העור בו אני חי").
סרט אחר, "מנג'י" (1964), הראשון מבין ארבעה גרסאות שצולמו ביפן לפי הרומן "חול טובעני" מאת ג'וניצ'ירו טאניזקי, הקדים את זמנו בתיאור סיפור אהבה נועז בין שתי נשים. גם בסרט זה בוחן מאסומורה את החיבור שבין ייצר ואובדן, תאווה ומוות, ובעיקר עוסק בחופש המוחלט - בדמויות השואפות להסיר מעליהן את כל המוסרות החברתיות והמסורתיות הכובלות אותן. השפעתו של סרט זה על "אימפריית החושים" (1976) של אושימה – אינה מוטלת בספק.
מתוך הסרט "מנג'י"
האם שחרור זה משמעותו טירוף? שני הסרטים הנ"ל, כמו גם סרט אחר שלו, "מלאך אדום" (1966), על אחות צבאית בימי מלחמת סין-יפן המוכרת את גופה להצלת חייל שאנס אותה - תוהים על כך. בשלושתם הופך הגוף (הנשי) לאתר של תשוקה ואלימות מוסדית וחברתית המופעלת עליו. אכן, הרבה לפני דיוויד קרוננברג.
מתבונן מרחוק
מאסומורה העיד על עצמו כי הוא מתעב קלוז-אפים, ונמנע מהם. "מדוע לצלם מקרוב פני שחקן או שחקנית?", תהה. "אסכים לצילומי תקריב רק אם מדובר בפנים האמיתיות של איכר, נניח. אך להופעתם של שחקנים אין כל משמעות משום שאחרי הכל מדובר בשקר".
השפעות הקולנוע ההוליוודי ניכרות על יצירתו של מאסומורה, ושמותיהם של דגלאס סירק, ניקולס ריי וסמואל פולר עולים בזיכרון במהלך הצפייה בסרטיו. השפעתו של הסרט האפל האמריקאי, ה"פילם נואר" משנות ה-40, נראית בבירור על דרמת הפשע "פחד מוות" (1960). בסרט זה מגלם הסופר היפני השערורייתי, יוקיו מישימה, את דמותו של גנגסטר הניצל מניסיון התנקשות ביום שבו הוא משתחרר מהכלא.
מתוך "פחד מוות"
חשיבותו של הסרט היא בהזדמנות שהוא מספק להתרשם מיכולות המשחק (הבינוניות למדי) של גדול סופרי יפן במאה הקודמת, שהופיע בסך הכל בשלושה סרטים. מישימה, שהחזיק בעמדות לאומניות ואף ניהל צבא פרטי, שם קץ לחייו באמצעות ספוקו (טקס התאבדות באמצעות נעיצת חרב בבטן) אחרי ניסיון הפיכה כושל. גם סרט זה יוקרן במהלך ספטמבר-אוקטובר במסגרת המחווה שהיא מומלצת ומסקרנת כאחת.
