פסטיבל ונציה: כל כך רחוק מהוותיקן
סצינת אוננות נשית הכוללת שימוש בוטה בצלב הפכה לסיפור שמסעיר את פסטיבל הסרטים בוונציה כמו גם את הוותיקן ברומא, בעוד שהביקורת של פול תומאס אנדרסון על הסיינטולוגיה גורפת שבחים. וגם: איך התקבלו הסרטים הישראליים בפסטיבל?
המרחק הגיאוגרפי בין ונציה לבירת איטליה רומא נאמד בכ-520 קילומטרים, אולם המרחק התודעתי בין העיר שעל חוף הים האדריאטי לאכסניה המוניציפלית של הוותיקן גדול בהרבה. כך ניכר בימים אלה במהלך פסטיבל הסרטים הבינלאומי בוונציה, אשר מעורר לא מעט שערוריות הנוגעות לכנסיה הקתולית ולדתות באשר הן - מהנצרות ועד לכת הסיינטולוגיה.
מי שעומד בראש מצעד הפרובוקציות הוא סרטו החדש של הבמאי האוסטרי אולריך סיידל, "Paradise: Faith". הקולנוען בן ה-66, שכבר יצא נגד הכנסיה הקתולית ביצירתו התיעודית "Jesus, You Know" מ-2003, ממשיך להתגרות במאמינים עם סרטו העלילתי, שמתמודד בתחרות הרשמית על פרס אריה הזהב ומצטרף ל"Paradise: Love" בדרך להשלמת טרילוגיה שבדרך. ספק אם יזכה בפרס הראשון, אבל לתשומת לב ציבורית הוא כבר זכה. והוא עצמו שמח על כך, למרות הגדרת סרטו כ"חילול הקודש".
הטריילר של "Paradise: Faith"
עלילת "Paradise: Faith" מלווה גיבורה (בגילומה של מריה הופשטטר) שלמרות אמונתה בישו ובדת הקתולית, נשואה למוסלמי. מובן שמערכת היחסים של השניים לוקה באין אונות זוגית, ולכן היא נראית באחת הסצינות המדוברות בפסטיבל כשהיא מאוננת באמצעות צלב כביטוי לתשוקת לישו. סצינה זו, המבטאת את התנגדות סיידל לדת, הביאה לרטינות מצד התקשורת האיטלקית - רבים העריכו את אומץ לבו, אך סברו כי זה פשוט יותר מדי.
סיידל מבחינתו נהנה מתשומת הלב שהופנתה לעברו והצהיר כי כל רצונו הוא לחשוף את האמת. "רק מפני שזה עשוי להיות טאבו, לא אומר שלא אציג זאת", אמר בראיון, "אני מעדיף סערה על דממה. חשיפת האמת מגרה לעיתים קרובות סקנדל. סקנדלים זה דבר טוב, הם גורמים לאנשים לדבר".
ואכן, אנשים מדברים, אבל יש גם כאלה שעושים כמו במקרה של הארגון הקתולי "מספר 194" ונשיאו, עו"ד פייטרו גוארני, שהגיש תלונה לבית המשפט נגד הבמאי האוסטרי באשמת חילול הקודש. "אני חושב שהוא אפילו צריך להיכלא כי בסצינות הטמאות שלו הוא לא פגע רק בדת הקתולית, אלא גם במאמינים עצמם", אמר גוארני, שקיווה כי בית המשפט ירשיע את הבמאי ולא יסתפק רק בקנס הקבוע בחוק.
העו"ד, שעומד בראש ארגון המונה כ-10,000 חברים, אף הסביר כי סיידל "עבר את גבולות הסובלנות. איטליה ואוסטריה הן מדינות עם מורשת קתולית, ויש להגן עליה". סיידל וצוותו נמנעו מלהגיב לתלונה נגדם, אך גוארני מבחינתו מקווה שגם אם לא יורשעו, הדבר "יגרום לקולנוענים אחרים שלא להעליב את הדת הקתולית".
מסיינטים לסיינטולוגים
אז פגיעה בדת הקתולית זה לא בסדר, אבל מה עם הכת הסיינטולוגית? לזה בוודאי יש פחות מתנגדים, שכן מדובר בסוג של מצווה עבור רוב המאמינים המונותאיסטים. אולי זו הסיבה שרבים כל כך בוונציה צרו על בתי הקולנוע לרגל הקרנת סרטו החדש והמסקרן של פול תומאס אנדרסון, "המאסטר", אשר מושפע מסיפורו של ל. רון הבארד. היום אפילו אנדרסון עצמו מודה בכך.
הטריילר של "המאסטר"
אחרי שתקף את הכנסיה בבוטות ב"זה ייגמר בדם", ממשיך אנדרסון ("לילות בוגי", "מגנוליה") בקו הביקורתי שלו בסרט התקופתי-בדיוני בהשתתפותם של חואקין פיניקס, פיליפ סימור הופמן ואיימי אדמס. הסיפור מתמקד בנחת משוחרר ומעורער שחובר לפילוסוף כריזמטי אחרי מלחמת העולם השניה ומלווה את השניים גם אחרי הקרע ביניהם. הספקולציות על כך שמדובר בסיפורה של הסיינטולוגיה, אושרו לבסוף על ידי הבמאי במהלך הפסטיבל.
"המאסטר" הוא הסרט עם הבאזז הגדול ביותר בוונציה, והדיווחים על תורים ארוכים שמתגבשים כבר כשעתיים לפני הקרנות הסרט מורים על סיכוייו הגדולים לזכות באריה הזהב. גם המבקרים משבחים את הסרט שנוצר תחת מעטה חשאיות מחשש למתקפה של הסיינטולוגים ההוליוודיים.
אנדרסון סיפר כי טום קרוז, נער הפוסטר של הכת וחבר קרוב של הבמאי (שיחק ב"מגנוליה") צפה בסרט ולמרות חילוקי הדעות, הם נשארו חברים. הופמן מצידו אמר כי ראה בסרט ביטוי לשאלות הקיומיות של האדם. "אנו שואלים את עצמנו מדוע אין אנו יכולים לרוץ ערומים ברחובות ונציה, לאכול, לחרבן ועשות סקס מול כולם", שאל הופמן שמגלם את בן דמותו של הבארד. "אבל לא, איננו יכולים לעשות זאת ולפעמים אנו צריכים מדריך שיעניק היגיון לעולם". לא ברור לאן פיניקס רץ, אבל הוא נעלם במהלך מסיבת העיתונאים.
במקרה של רייצ'ל ווייז היהעדרות שלה מוונציה לא היתה קשורה לגחמותיה האישיות אלא להחלטתו של הבמאי טרנס מאליק לחתוך מסרטו החדש "To The Wonder" את כל הסצינות בהשתתפותה. היא בוודאי הצטערה על כך, אולם יכולה להתעודד מכך שלא נכחה בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל, שזכתה לתגובות מעורבות בקהל: רבים מהצופים שרקו בוז לקולנוען המוערך.
מאליק, שיצר רק חמישה סרטים בכמעט ארבעת העשורים האחרונים, הגביר את קצב העשייה שלו, ולא בטוח שמדובר במגמה חיובית. שנה אחרי שזכה בפסטיבל קאן על סרטו "עץ החיים" הוא חוזר עם סרט נוסף (שישי בקריירה) בהשתתפות בן אפלק, רייצ'ל מקאדמס וחאבייר בארדם, ששרדו את הניפוי בעריכה. על פי המבקרים, "To The Wonder" הוא אתגר פילוסופי מורכב - אולי יתר על המידה. יש מי שכינה אותו כ"ניסוי הקולנועי הארוך אי פעם". למרות שמדובר בדרמה רומנטית, בוונציה שופעת הגונדולות והזוגות האוהבים התקשו להפנים.
יהודים בוונציה - לא רק שיילוק
לצד מתקפות על הכנסיה הקתולית ועל זו הסיינטולוגית, יש בפסטיבל גם חדירה אמפתית אל המתחם האינטימי של היהדות. זה קורה בסרט "למלא את החלל" של רמה בורשטיין, שזוכה לפרגון רב ברוח הפרו-ישראלית ששוטפת את ונציה בשנים האחרונות (לבטח מאז זכיית "לבנון" באריה הזהב ב-2009). הסרט בכיכובם של הדס ירון, יפתח קליין ועירית שלג הוא הפתעה נעימה עבור המבקרים, שקיבלו הצצה נדירה ורגישה לחיי המשפחה החרדית.
בניגוד לסרטי סיידל ואנדרסון, מעלותיו של "למלא את החלל" נובעות מהגישה הרגישה של הבמאית, שנסמכת גם על התנסויותיה האישיות בסקירת המרחב האישי של האישה והגבר בחברה החרדית. העובדה כי מדובר בקולנוענית
חרדית מהווה אטרקציה עבור הצופים והתקשורת. עם זאת, יש המציינים באכזבה כי היעדרותה של הביקורת על הקהילה המדוברת ומנהגיה הנוקשים. יש שנהנו מהנפח שקיבלה הגיבורה, אחרים התלוננו על הקווים המגבילים אותה.
בניגוד לנושא האקזוטי משהו של רומנטיקה בחדרי חרדים, שני סרטים ישראלים נוספים שמוקרנים בוונציה - "חיותה וברל" של עמיר מנור, ו"מנתק המים" של עידן הובל - עוסקים בדרכם בנושאים יומיומיים ונגישים יותר עבור הקהל המקומי. "חיותה וברל" מתלווה אל זוג זקנים תל אביביים (רבקה גור ויוסף כרמון), שהמציאות הישראלית העכשווית מתנכרת אליהם. "מנתק המים" בכיכובו של משה איבגי עוסק גם הוא בסוגיה חברתית המגיעה לידי אבסורד, כשאדם המועסק למחייתו בהענשת תושבים סוררים, פוגע בסיכויי ההצלחה של בנו.
