קונים מוזיקה לחג: תבחרו את הטובים

"אהבת חינם" - אתניקס

אפשר למנות בקלות את הדברים המרגיזים באלבום החדש של אתניקס. המסחריות הבוטה, שזורקת עצם לכל אחד. קצת יווני, קצת מזרחי, קורט רוקנרול ולקינוח - בלדה לכל המשפחה. או הטקסטים, שלפעמים נשמעים כמו פארודיה עצמית.

אז אפשר למנות, אבל בשביל מה בעצם? הרי מדובר בחלק אינטגרלי מהדי.אנ.איי של אתניקס, עוד משחר היווסדה. מה ציפיתם, שאחרי למעלה מעשרים שנות פעילות, יהפוך זאב נחמה עורו?

כי זה הסיפור פה, בעצם: אותן "למעלה מעשרים שנות פעילות". העובדה שלהקה ישראלית מצליחה לפעול לאורך כל כך הרבה שנים, ועדיין לייצר אלבום שנשמע רלוונטי, רענן וכן - גם מלא ברגעי קסם. להקות גדולות ו-ותיקות בעולם מחזיקות בדרך כלל בקטלוג להיטים מפואר, שנבנה בעשור הראשון שלהן, ובהמשך מוציאות אלבומים שנועדו בעיקר לתידלוק סיבובי ההופעות שלהן. אבל אצל אתניקס זה עובד אחרת. הם לא מפסיקים לייצר שלאגרים גם בעשור השלישי.

"אהבת חינם" ו"מה יוצא" טורפים את הרדיו, ובצדק מוחלט. השירה של זאב נחמה רק הולכת ומשתבחת כל הזמן, כנגד כיוון השעון. ובכלל, עושה רושם שהנאיביות של נחמה, שגובלת לפעמים בילדותיות - זו שעוררה נגדו את הציניות של המבקרים לאורך השנים (גם של סחבק) - היא בדיוק התכונה שמאפשרת לו לשרוד כיוצר ישראלי.

"אהבת חינם" האלבום החדש של אתניקס (צילום: עטיפת האלבום)

זה נכון. יש בו פן של סוחר, שמחלק תופינים לכל סוג של קהל. אבל יש בו גם ילד נצחי ורעב, שיוצר ישר מהלב, בלי פערי תיווך של תובנות ו"מה יגידו". זה מה שמייצר טקסטים שאתה לפעמים תופס את הראש במבוכה כשאתה שומע אותם, אבל זה גם מה שהופך את המוזיקה שלו, בסופו של דבר, לכל כך מרגשת ואפקטיבית. גם באלבום הזה.

"מכתבים בבקבוק" - אמנים שרים ארז הלוי

תקראו לזה צדק פואטי. או פואטיקה של צדיק. אני אקרא לזה "האלבום שאתם חייבים להתחיל איתו את השנה". ארז הלוי נכנס תמיד לקלישאה המתסכלת של "מוזיקאי של מוזיקאים". רוצה לומר, מישהו שמוערך מאד בברנז'ה, אבל לא ממש מוכר בקרב הקהל הרחב.

מאז ההצלחה היחסית של "הלילה", שיצא בשנת 1984, הלוי נעלם מבחינת התקשורת, למרות שהוציא מאז עוד שני אלבומים, וגם אלבום הופעה חיה כפול. ועכשיו, המוזיקאים עצמם מנסים לשנות את העיוות הזה.

יוצרים מבצעים משיריו של ארז הלוי (עטיפת האלבום)

"מכתבים בבקבוק" הוא אלבום חדש שבו שלל זמרים מבצעים משיריו של הלוי. ולא סתם זמרים. מדובר באהוד בנאי, קובי אוז, דודי לוי, אריאל זילבר, אריאל הורביץ ועוד ועוד. 13 שירים, כל אחד מהם דומה נורא ושונה לגמרי. דומה, כי להלוי יש טביעת אצבע ייחודית. משהו שמשלב פשטות (אבל לא פשטנות), נשמה גדולה והרבה כאב. שונה, כי כל מוזיקאי לקח את השיר לפינה האינטימית שלו. וזה יוצא נהדר, כמעט בכל רצועה.

קובי אוז משחק באלקטרוניקה אייטיזית עם "יצא דייג"; אלרן דקל מביא את הפאנקי ל"טיפה של חום"; אהוד בנאי חוזר בחדווה ניכרת אל הגיטרה באס תופים עם "השער נפתח" המצויין; אריאל הורוביץ מזכיר כמה טוב הוא יודע להגיש בלדה ב"אנטוניו אוהב את לואיז"; ועל כולם מתעלה אריאל זילבר, בגרסה מצמררת של "טלי".

"טלי יצאה לדרכה עם שחר", כתב הלוי, ואריאל חציו שר חציו זועק, "וריקוד מצמרר אחרון ימיה". כשהחצוצרה הזילברית, שכל כך התגעגעתי אליה, מפלחת את הטקסט הקורע ואת מעטה הסינתיסייזרים הסמיך, אני נזכר למה אני אוהב מוזיקה ישראלית.

"האוסף" - דין דין אביב

בעיקרון, הקונספט של "אוסף" לא בא לי טוב. וכשהוא מגיע רק אחרי שני אלבומים, כמו במקרה של דין דין אביב, זה נשמע כמעט מגוחך. אבל ישנם מקרים, נדירים למדי, שבהם דווקא מקבץ של שירים מכל מיני פאזות ותקופות בקריירה מצליח למצב את האמן במקום חדש ונכון יותר, מבחינה תודעתית, מזה שהוא מצוי בו כרגע.

זה בדיוק המקרה של דין דין אביב - זמרת שפועלת כאן כבר למעלה מעשור, נמצאת בצמתים חשובים, עובדת עם אמנים מצליחים מאד (מוש בן ארי, אברהם טל, עידן רייכל), מייצרת גם להיטים בעצמה, ועדיין - לא הצליחה לעצב קריירת סולו רציפה שבאמת ראוייה למידותיה.

ומידותיה טובות. אביב היא זמרת ייחודית, שנעה בשיא הטבעיות בין שאנטי, פופ, סול ומוזיקת עולם. הפיזור הזה בין פרויקטים והרכבים (גאיה, עידן רייכל, עלידין, עם אימה עליזה אביב) פגע מאד במיתוג של קריירת הסולו שלה. עכשיו, כשהכל נאסף ומושמע ברצף, מתגלה פתאום מאסה קריטית של כישרון.

השיר החדש באלבום, "מאחורי השער" של ביאליק, יחד עם אלון אולארצ'יק, הוא ממתק אתני מגניב, שרק הופך את כל העסק לטעים עוד יותר. פריט מומלץ לכל ארוחה. גם למי ששרוואל עושה לו פריחה.