מה תתני לי? כשילד דורש פרס על התנהגות טובה

השבוע הגיעה אליי קריאה לעזרה מאמא במצוקה. יש לה שלושה ילדים, בן ובת בבית ספר יסודי (בני 11 ו-9 בהתאמה) ובת צעירה בת חמש. והנה התחילה שנת הלימודים ואותה אם הבינה מהר מאוד שאין מצב שהיא תצליח להגיע בכל יום בשעה ארבע לקחת את הבת הצעירה מהגן. מאחר והגן קרוב לבית היא ביקשה באופן ספונטני משני ילדיה הגדולים להירתם למשימה ולעזור לה בימים שלא תוכל. התגובה של שניהם (כל אחד לחוד, מבלי לתאם זאת מראש) הייתה זהה ומיידית: "ומה תתני לי?".

האם המופתעת התבלבלה לרגע. האם היא אמורה לתגמל את ילדיה על הסיוע הזה? האם זה לא לגיטימי לבקש משהו כזה מילדים? היא עצמה, כך היא מספרת לי, זוכרת היטב איך כילדה צעירה מאוד ליוותה בכל בוקר את אחיה הצעיר לגן ואספה אותו משם אחר הצהריים, יום יום, ללא כל תמורה, ללא רטינה או תחושת מרמור. "אפילו לא העליתי בדעתי שיש אפשרות כזאת!", היא מתפלצת בקול רם.

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

בדקו את עצמכם: האם אתם סמרטוט של הילדים?

6 שינויים שיהפכו את ההורות שלכם לקלה יותר

"אין יותר מחשב!": למה איומים ועונשים לא יעילים  

אז מה השתנה היום? למה לילדים של היום זה ברור שהם צריכים לקבל משהו?

תוך כדי שיחה חשבתי לעצמי שזו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בסיפורים כאלה של הורים. ילדים היום לא מהרים לעשות דברים בחינם. לכל דבר יש מחיר, לכל פעולה יש תיגמול. מי שעושה דברים 'חִנָּם אֵין כָּסֶף' הוא "פראייר", ופראיירים, כידוע, לא מתים – הם רק מתחלפים. ללמדך שתמיד יהיה מישהו אומלל שיסכים לעשות את העבודה בחינם, רק חשוב שתשים לב שזה לא יהיה אתה, חלילה וחס. שלא יסנג'רו אותך. עוד מטבע לשון, עדכני יותר, שבא לתאר את אותו חדל-אישים שעושים בו שימוש ללא תמורה.

מה שבטוח, שהיום זה ממש לא קוּל לעשות דברים סתם כך. צריכה להיות כאן איזושהי טובת הנאה כזו או אחרת. אכן?

אנחנו גדלנו אחרת

אותנו, ההורים, זה נורא מרגיז. בדומה לאותה אמא, גם אנחנו גדלנו בתפיסה שונה לגמרי שגרסה שילדים אמורים קודם כל לעשות: לעזור, לסייע, לשתף פעולה, באופן ברור מאליו ומבלי לצפות לתשלום. קשה לנו לגלות שהילדים שלנו הפכו לכאלה "סוחרים", חומרניים וגרידיים, שכל דבר מיתרגם אצלם מיד לטובות הנאה. מאיפה זה מגיע? אנחנו שואלים את עצמנו, מי לימד אותם את הדבר הזה?

ואיכשהו, זה מיד מתקשר לי למשהו שראיתי בשבוע שעבר. שבוע לפני סיום החופש הגדול מצאתי את עצמי, בעוונותיי, באחד הקניונים בדיוק בזמן שהתרחשה שם "הפעלה לילדים". אתם יודעים, האירוע הצעקני הזה, המשלב רמקולים בפול ווליום ובחור נמרץ, מחופש לליצן ומאופר הרבה יותר מדי, כשהוא "מפעיל" את הזאטוטים שהתקבצו שם עם הוריהם (שההבעה על פניהם העידה כאלף עדים שהם כבר סופרים דקות לסיומה של החופשה): "ילדים, מי שקופץ הכי גבוה יקבל פרס!".

כל הילדודס, כמובן, עשו כמיטב יכולותיהם לקפוץ "עד השמיים", למשוך את תשומת ליבו של הליצן ולהרשים אותו. פרס או לא פרס? משם זה עבר ל"מי שר הכי חזק" ו"מי צוחק בצחוק הכי מתגלגל" וכו' וכו'. עמדתי משתאה, מרותקת למה שקורה וחשבתי לעצמי: מה קורה פה? גם על שירה, קפיצה וצחוק צריך לקבל פרסים? גם על הנאה, כיף וביטוי עצמי? איפה עובר הגבול?

אל תקשרו בין התנהגות לתיגמול חומרי(צילום: shutterstock)

הבטתי על הילדים הצווחים עד לב שמיים, מנסים להתחרות זה בזה על הפרס הגדול, ושאלתי את עצמי: מה הם מבינים מכל זה? איזה מסר עובר אליהם ברגע זה ממש?

והתשובה לא אחרה לבוא: הנה, סתם כך באירוע אקראי, מבלי שההורים הנמצאים שם מודעים לכך בכלל, עוד מבוגר מלמד את הילדים שלהם שלא יתאמצו, חלילה, לשווא. עשיתם, התאמצתם - הנה הפרס מגיע! לכל עשייה יש תיגמול. קולטים?

ותגידו, אם לא היה פרס, הילדים לא היו קופצים ומשתוללים? האם זה לא טיבם של ילדים, לשמוע מוסיקה, לקפוץ, לרקוד, לשמוח באופן טבעי וספונטני? (ובכלל, ממתי ילדים צריכים ש"יפעילו" אותם כל הזמן? אבל על זה נדבר כבר בפעם אחרת). יכולים לראות את הקשר בין אותו מפעיל לבין האמא שהגיעה אליי לייעוץ?

גם אנחנו (בעיקר אנחנו) רוצים שהילדים שלנו יעשו בדיוק את מה שאנחנו מבקשים מהם, בלי להתווכח ובלי להתנגד. אנחנו עייפים מלהסביר, לבקש, לאיים, אנו חווים חוסר אונים, יאוש ועלבון ("למה הוא עושה לי את זה?"), רוצים להיות בשליטה - על המצב, על הילדים שלנו, על מה שקורה, ובעיקר רוצים להתקדם הלאה לדבר הבא, בקלות ובמהירות – יעלה כמה שיעלה. ואכן - עולה! אין סוף ל"דרישות החוטפים". התעריף רק גדל ותופח והנה אנחנו עובדים אצל הילדים שלנו.

כל כך מהר ובקלות בלתי נסבלת אנחנו משחררים משפטים בנוסח: "אם הגננת לא תתלונן עליך כל השבוע - תקבל פרס!" או "אם תצחצח שיניים כל ערב יפה-יפה, אני אקנה לך את מכונית כמו של יואבי. הולך?". בטח הולך, אפילו רץ! הילד המתוק מבין בשנייה אחת שהנה, הוא עלה על פטנט עולמי - ההורים שלו מתגמלים על עשייה! יש!

ומעתה הוא ימשיך ויתאמן ללא ליאות איך לשכלל ולשדרג את השיטה: "מה תתנו לי אם אקום כל בוקר במצב רוח טוב?", "ומה אם אסיים הכל מהצלחת?" "ורגע- מה אני מקבל אם אגמור את הדף בחוברת?".

גם הגננות ממשיכות את הלמידה: "מי שישב יפה יקבל פרס!". והמורות מחזיקות-מחרות אחריהן: "מי יקבל היום סמיילי?" (או 'חייכן' אצל אלו המקפידות על שפה תקנית). שלא לדבר על החֵברה המאוד חומרנית בה אנו חיים, המעבירה את אותם מסרים דרך פרסומות, סרטים וכמובן תוכניות טלוויזיה בהן כולם רצים לדירה או למיליון. על פחות מזה - אין מה לדבר.

אז ממי הם לומדים את זה, אתם שואלים? מהסביבה, מהמבוגרים המשמעותיים להם, ובעיקר מאיתנו, ההורים. לא מפתיע, הא? גם כאן, אנחנו קצה החוט.

רואים את הבעייתיות? רוצים לשנות את זה? לעשות אחרת? אז יאללה לעבודה.

1. עצור! גבול לפניך

פשוט עצרו. הוציאו מסל האפשרויות שלכם תגמולים חומריים עבור עשייה יומיומית. הרגישו נוח עם עצמכם לבקש מהילדים שלכם את כל אותם דברים שהם אמורים לעשות בעצמם (צחצוח שיניים, התנהגות נאותה) וכחלק מהמשפחה (תפקידים בבית). יש לכם אישור בכתב ממני. ככל שנהיה יותר סגורים עם עצמנו - כך זה יהיה יותר ברור ופשוט לילדים שלנו.

2. אפשר לתגמל גם אחרת

לא דרך חומר (כסף, מתנות), אלא דרך מחוות רגשיות: חיבוק, נשיקה, מחמאה, חיזוק, הבעת הערכה. כל אלו, כשהם באים מעומק הלב, שווים הרבה יותר מכל צ'ופר שתתנו לו. מהר מאוד תגלו שהילד שלכם לוקח את זה בשתי ידיים באושר גדול - אין חוויה ממלאה יותר מהתפעלות אמיתית - ועוד מהורה! וזה גם לא מתכלה, אגב, לא נמאס, לא נעלם, ונשאר צרוב לנצח.

3. תגמול כתוצאה טבעית

החיים, איזה כיף, מזמנים לנו תגמולים באופן טבעי מבלי להתאמץ: גמרת להתקלח מהר? אז הנה, יש לנו עכשיו זמן לסיפור; היית רגוע יותר בגן היום? בטח הרגשת הרבה יותר נעים. הראו לילדים שלכם את הקשר בין הדברים ולמדו אותם שזה הרווח הכי-הכי שווה.

4. תגמול דרך זכויות

רוצים שהילד שלכם ייקח על עצמו יותר תפקידים בבית? יגלה יותר אחריות אישית? במקום לקנות לו עוד משהו (שייזרק גם הוא במהרה לקרן זווית) צ'פרו אותו בזכויות של גדולים: דחייה של עוד חצי שעה בשעת השינה, למשל. הקשר פה ברור: אתה רוצה להיות גדול וללכת לישון מאוחר יותר? תהיה גדול ותן יד במשימות תפעול הבית.

5. כמה אתם חומריים?

נו, מה לעשות. הילדים שלנו, כידוע, לומדים מאיתנו, וגם חומריות עוברת כערך במשפחה, אם נרצה או לא נרצה.

מהמקום הזה יש לנו כאן הזדמנות פז לבחון את עצמנו ולראות עד כמה אנחנו "מתגמלים" את עצמנו, עד כמה אנחנו עסוקים בקניות ורכישות, עד כמה אנחנו עסוקים בכסף. ואולי זה הזמן לשינוי?

6. שחררו שליטה

כן, נורא חשוב לכולנו וגם, יש להודות, נוח, כשהדברים נעשים בדרך שלנו. אבל... האם אנחנו רוצים לגדל ילד "מנוהל" שלא יודע לקחת את המושכות לידיים כשצריך, להחזיק בדעות עצמאיות, לפתח חשיבה בוגרת, לנהל משא ומתן, לשלוט על חייו? כל זה יקרה כשאנחנו נותיר לו מרחב מאפשר דיו להביע את דעתו, להתנגד מדי פעם ואפילו לנצח! ותתפלאו לגלות שמדי פעם כשתרפו, תלכו כמה צעדים אחורה, תוכלו ללמוד מהם משהו שאפילו לא חשבתם עליו.

7. הדרך ה"ארוכה-קצרה"

נכון שאנחנו נורא רוצים לחסל את הבעיה שצצה כרגע בשיטת ה"זבנג וגמרנו!" ופשוט לתת לו פרס, אבל אנחנו כבר יודעים היטב שהשיטה הזו לא באמת "מחזיקה מים", ומחר נידרש שוב לאותו עניין בדיוק. תחת זאת, בואו נעצור לרגע וננסה להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות הזו שאנחנו רואים, מה הילד שלנו מנסה לומר לנו ואיך נוכל לעזור לו: אולי הוא צריך הכנה ממושכת יותר לפני פרידה? אולי כדאי לתת לו מרחב של בחירה ולרתום אותו כך לשיתוף פעולה? אולי מה שיעזור כאן זו שיחה טובה מלב אל לב בה נצליח לשמוע מה מציק לו? כן, נכון, זה ייקח הרבה יותר זמן - אבל בהחלט יניב למידה ותוצאות אמיתיות שכולנו נהנה מהן בהמשך. והורות, כידוע, זו ריצה למרחקים ארוכים.

 
הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן