כמהים לאהבה ולא מוצאים? תפסיקו לחפש

עוד בנושא:

הכול מתמטיקה: הנוסחה למציאת אהבה

חולה אהבה: 5 סוגים של אהבה הרסנית

לאהוב יותר מדי זה לא לאהוב באמת

הסיבה שאני כותב כאן היא שנמאס לי מהמצב העגום בו נמצאת סצנת פנויים ופנויות בארץ. איך יתכן שלכל כך הרבה אנשים בארץ אין אהבה? איפה ההיגיון? אנחנו חיים בעולם עם עשרות פלטפורמות להיכרות: אתרי היכרויות, פאבים, רחוב, מסיבות, משפחה, חברים, פייסבוק, חוגים, מכון כושר ומה לא. ויחד עם זאת, אנחנו חיים עכשיו באחת התקופות הכי בודדות שידעה האנושות. איך זה יתכן?

וזה לא רק בת"א. אני מכיר הרבה אנשים מחוץ ל"בועה התל אביבית" שגם סובלים ממחסור באהבה. נכון שיש כאלו שנהנים מסקס חסר משמעות והם בעיקר מרוכזים בת"א, אבל יש מספיק אנשים רציניים שרוצים קשר, משפחה והמון אהבה. אותו דור שהפך ל"מחובר" בגלל רשת האינטרנט מרגיש לי שהפך להרבה יותר מנותק.

מרוב חוקים הפסקנו לאהוב

אז למה זה קורה? תראו איפה אנחנו חיים. כל כך הרבה "מומחים" שאומרים איך להתנהג בדייט – לאן לצאת, מי צריך לשלם על מי, כמה זמן הוא צריך להימשך, כמה זמן הגבר צריך לחכות אחרי הדייט כדי להתקשר לבחורה, כמה זמן הבחורה צריכה להיות קשה להשגה כדי שהגבר יעריך אותה והרבה חוקים אחרים. לא פלא שאין אהבה. אנחנו לא אנחנו.

הפכנו לרובוטים שמקשיבים לשטיפת המוח של "מומחים" במקום ללב שלנו. עובדים עם חוקי היגיון במקום חוקי הלב. גברים משלים נשים כדי לשכב איתן משום שהם מפחדים להגיד את האמת שהם רוצים רק סקס ולהסתכן בדחייה. נשים נפגעות מזה ומפחדות לפתוח את הלב לגבר הבא, שיכול להיות האהבה הפוטנציאלית שלה.

איך יכולה להיות אהבה כשכולם מחפשים אותה? הקשרים שחוויתי הופיעו בחיי במקרה. לא חיפשתי אותם. רוב סיפורי האהבה שאני מכיר קרו לאנשים שאני מכיר מבלי שהם חיפשו אותה. אני מאמין שאהבה היא כמו פרפר: אם תנסו לתפוס אותו - הוא יברח, ואם תשבו בשקט - הוא ינחת לכם על כף היד. ככה גם עם האהבה, אם תנסו לחפש אותה כנראה שהיא תמשיך לברוח מכם.

מה הסיבה שבארץ קשה למצוא אהבה? במילה אחת – פחד. אנחנו מפחדים להיפגע ולכן שומרים על הלב שלנו עם דלתות פלדה. זה נכון שהאויבים לא נכנסים ללב אך כך גם לא החברים. אנחנו מפחדים להיות לבד ולכן אנחנו נשארים בזוגיות שבה נוח לנו, למרות שאנו שיודעים שזה לא זה.כשאנחנו אומרים כן לזוגיות לא מתאימה, אנחנו בעצם אומרים לא לזוגיות שמאוד מתאימה.

אנחנו מפחדים להיות עצמנו ולכן מקשיבים לחוקי הדייטינג. ככה, אם מישהו ידחה אותנו, לא ידחו אותנו באמת אלא ידחו את החוקים שהשתמשנו בהם. ידחו את המסכה שלבשנו. גברים לא ניגשים לנשים שמושכות אותם כי הם מפחדים מדחייה. נשים שוללות גברים שיכולים להתאים כי הן פוחדות מדחייה. הפכנו לחברה של פחדנים. פחד להיות עצמנו ופחד עצום להקשיב ללב.

הרי איך עוד ניתן להסביר את התופעה שאנשים יוצאים להמון דייטים ומתייחסים לתהליך מציאת אהבה כמו לעבודה בבית חרושת? מוכנים לנסות ולצאת לדייטים עם הרבה אנשים רק משום שהם, לפי הגיון השכל, עשויים להתאים לרשימת הפרמטרים שקבענו מראש שאנחנו מחפשים. זה די דבילי, כי כשאנחנו עובדים עם המוח, אנחנו מפקירים את החלק הכי חשוב שאחראי על אהבה – אנחנו מזניחים את הלב.

מקור צלילי האהבה

האם יש פה סיכון בכך שאם נקשיב ללב אולי נפספס מישהו מתאים? בוודאי. אני זוכר בתור ילד חג פורים שבו חזרתי הביתה ואבא שלי היה בבית. עמדנו בסלון ואמרתי לו "אבא, אני אפול אחורה ואתה תתפוס". זה תרגיל שאנשים עושים כדי לבנות אמון. אבא שלי לא שמע אותי, הוא עמד מהצד ואני נפלתי. הלב שלכם, בניגוד לאבא שלי, תמיד שומע את מקור צלילי האהבה. המצב בחברה הוא הפוך, הלב צועק "הנה אהבה!" ואנחנו לא שומעים אותו. הוא זה שנופל מבלי שיתפסו אותו.

כשאדם נופל אחורה וסומך על מישהו שיתפוס אותו, הוא מפגין אומץ. באותה מידה, אנחנו חייבים לפתח אומץ כדי להקשיב ללב. רק כשיש לנו מספיק אומץ אנחנו יכולים להיות עצמנו ולקחת סיכון שנחווה דחייה. הגיע הזמן שנסמוך על הלב גם כשמשהו לא הגיוני ולא מתאים לרשימת המכולת שהכנו לעצמנו מבעוד מועד.

כי יחד עם הסיכון, נאפשר לעצמנו סוף-סוף את הזכות לחוות אהבה מדהימה. הרי כולנו רוצים להיות מאושרים. כולנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים. ניסינו את השיטות הקודמות של כל ה"מומחים", והן כשלו ובגדול. הגיע הזמן לנסות משהו חדש. אין לנו מה להפסיד.

אני מזמין אתכם להצטרף לקהילה של אנשים איכותיים שמאסו במשחקים, ורוצים לבסס כל קשר על כנות, אמון וכבוד. בואו ביחד ניקח סיכון ונפתח את הלב. בואו ביחד נפתח אומץ. בואו ביחד נהיה עצמנו בלי מסכות. בואו ביחד נחווה אהבה. זכרו – רק אהבה מביאה אהבה.

אהבתם את הטור? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים