"אללה איסלאם": אמא'לה, מוסלמים!
"בואו לא נפחד מהמוסלמים באירופה", מצהיר צבי יחזקאלי בפתח הסדרה החדשה שלו "אללה איסלאם", אבל ביסודו של הפרק הראשון עומדת חרדה לגורלו של האדם הלבן, ללא כל ניסיון להבין או להסביר את מה שקורה שם באמת
לפחוד או לא לפחוד, זאת השאלה. התשובה מתבררת כבר בדקות הראשונות של "אללה איסלאם", הסדרה הדוקומנטרית החדשה של צבי יחזקאלי שעלתה אמש (ד') בערוץ 10. כשהוא מקטלג כאפיות על פי שיוכן הפוליטי, הוא אומר למצלמה, לעצמו ולנו: "אני לא בא מתוך פחד... בואו לא נפחד מהמוסלמים באירופה, בואו נראה מה הסיפור שלהם".
אלא שהסיפור, לפחות בפרק הראשון שיחזקאלי בחר לפרוש בפני צופיו, הוא רק סיפור אחד. מבחר ציטטות: הם יצרו "גטאות מוסלמיים של בדלנות, פשיעה והקצנה דתית", "הם חוללו את אינתיפאדת המהגרים", אירופה מכווצת בגלל "חשש ממהומות", וזהו "מסע במדינות אירופה הקלאסית, בהן זעם המהגרים כבר התפרץ".
אם אלה הם הדברים בפתיח, עוד לפני שהתחלנו לנסוע עם יחזקאלי, הרי שאנחנו מוזמנים להפעיל את בלוטות הרגש לפני שקיבלנו אפילו עובדה אחת שאפשר להבין. הבלוטות האלה, על פי כל סקר ישראלי, נגועות בגזענות. רוב היהודים הישראלים תומכים בהגבלת זכויותיהם של אזרחים ערבים בישראל, ובאמת לא צריך משאלי רחוב כדי לקבל תשובות גזעניות לעילא שמתחילות במילים "כל הערבים הם..." ואחר כך אשד של נאצות, גסויות וסתם התבטאויות מוכות פחד. הסכסוך יצר את הפחד, האינדוקטרינציה ארוכת השנים של יהודים בישראל העצימה וליבתה אותו, וצבי יחזקאלי רוכב על הגלים העכורים האלה - לפחות בפרק הראשון.
רוצים הוכחות? בבקשה: יחזקאלי נוסע לשבדיה, לעיר מלמו, שם כל תושב חמישי הוא מוסלמי (בערך כמו אצלנו), ובוחר להתמקד בסיפורה של משפחת מהגרים מעיראק שהיא היחידה המרואיינת לצורך הבנת האיסלאם בשבדיה. הם גרים בשכונת רוזן גאארד, צבר של בלוקים כעורים אליהם, כך אומרים לנו, זרים לא נכנסים בלי ליווי. המרואיין המרכזי, נער נעים סבר ששמו אנואר, מסביר ליחזקאלי את עובדות החיים והוא לא מתווכח איתו: שכאן יש בריונות, מאפיה, סמים, הצתות ופריצות. שצריך לשקר כדי לקבל אשרת שהייה, שבאופן כללי שונאים את השבדים ושונאים כל מה שאינו מוסלמי. אמא של אנואר מתלוננת ש"הם נחשפו לליברליות ולמתירנות", ויחזקאלי מוסיף ש"קרבות רחוב אלימים הם עניין שבשגרה".
אף עובדה לא הובאה בפני הצופה על מספרם הכולל של המוסלמים בשבדיה, מוצאם והסיבות להגירתם, מצבם הסוציו-אקונומי, האפליה שהם חשופים לה יום-יום ברחוב השבדי, מידת הדתיות או הנטייה לחילוניות שלהם, אחוזי הקיצונים האיסלאמיים בתוכם או כל עניין אחר שהיה מאזן את הסיפור היחיד הזה בדרך שבה צריך לאזן דברים בסדרה המתיימרת לבדוק סוגיה סבוכה כל כך. אמת, שמענו היסטוריון אחד ומומחה אחד לענייני ביטחון מדברים על "תרבויות מנוגדות" ותסביכי רדיפה אצל שני הצדדים, אבל זה לא מספיק כדי להבין: זה רק מועיל כדי להעצים את הפחד.
משבדיה מדלג יחזקאלי כתייר בטיול מאורגן היישר לצרפת. כידוע לו, אבל אולי לא לצופים, סוגיית ההגירה האיסלאמית לצרפת אינה חדשה והיא נגועה בהיסטוריה המכוערת של הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה. במשך עשורים ארוכים היו המהגרים המוסלמים מטוניס, אלג'יר ומרוקו קורבנות של אלימות לבנה מאורגנת וגזענות גורפת של הצרפתים. "אינתיפאדת המהגרים" לא פרצה שם בחלל ריק, אבל משיקוליו שלו יחזקאלי נמנע מהתבוננות בהיסטוריה מסובכת ומעדיף על פניה תמונות שהן בבחינת אגרוף בבטן: שמשות מנופצות, מכוניות עולות בלהבות, שבאב רצים ממקום למקום, הבהובי ניידות משטרה בחשכת הליל.
סוציולוג, פרופסור רפאל דריי, תורם תובנה: "יש להם תסביכים של רדיפה והם מזדהים עם ההורים שלהם", ולכן הם מתכנסים במסגדים ונוטים יותר ויותר לעבר האיסלאם. כמה מהם נוטים? האם כולם חיים בשכונות מוכות עוני ואבטלה, או שיש מי ששברו את תבנית ההגירה ונטמעו בחברה הצרפתית הכללית? יחזקאלי לא טורח לסביר. במקום זה הוא מצלם חבורה של צרפתים לבנים ומבוהלים שמדברים על "סרטן" בלב האומה ו"האיסלאם רוצה לאסלם את העולם".
אפילו לרגע אחד יחזקאלי אינו זונח את האופציה לפחד זמין ומיידי. גם לא כשהוא מראיין את אסמה גלי, פוליטיקאית מקומית שמבהירה היטב מדוע נמשכים רבים כל כך אל המסגדים. "רק במסגד לא שופטים אותם" היא אומרת ומסבירה שהחברה סביבם עסוקה בלהצביע עליהם כנחותים, כמי שלא יצליחו, כשונים וזרים אפילו אם הם בני דור שני ושלישי להגירה. ובתוך המסגדים, הפחד נמשך. היסודות הדתיים נוטלים את השליטה ושולטים באמצעות הפחדה.
יחזקאלי יכול היה להשתדל הרבה יותר בבואו להרכיב את תמונת המצב המסובכת של יחסי אירופה והאיסלאם. זהו פאזל ענק של סתירות,
בעיות, שינויים דמוגרפים עצומים ואי ודאות גדולה מפני העתיד. אלא שביסוד תפיסת המציאות שהוא מביא אל המסך עומדת חרדה לגורלו של האדם הלבן, ולא ניסיון להבין את המציאות החדשה שנוצרה באירופה.
אם רעדו עצמותיכם מפחד לאורך הפרק הראשון, סימן שיחזקאלי הצליח במשימה שלו. אם שאלתם את עצמכם עוד שאלות על מה שראיתם בפרק, יתכן שהתשובות יגיעו בהמשך, אבל הן כבר יוצמחו על מצע גזעני, שיפוטי, חד צדדי ומאוד לא מאוזן. זה מצער, ומקומם, ובעיקר לא משרת שום צורך אמיתי של יהודים ישראלים להבין קצת יותר את שמתרחש שם, באירופה הקלאסית של גלוית הנוף, שבה בפנטזיה אין אפילו ערבי אחד.