נתניהו וברק חייבים את עתידם לאחמדינג'אד

לא דרוש יועץ אסטרטגי עתיר תחבולות כדי ללחוש על אוזנו של נתניהו שניתן להשתמש באיום הגרעיני האיראני כדי להסיט את הדיון מכישלונו לספק מענה למצוקות הכלכליות של אזרחיו. גם לשותפו לדרך, אהוד ברק, לא נדרשים כישורים אנליטיים מופלגים כדי להבין שבמחסניתו נותר כדור אחד: המשך הקריירה הפוליטית שלו תלוי אך ורק ביכולתו למתג את עצמו כשר הביטחון לעת צרה, אמיתית או מדומה.

האיום הגרעיני האיראני הפך לסם החיים המחבר את שני ההרפתקנים הללו. כמה אירוני, הם חייבים את עתידם הפוליטי לאחמדינג'אד. והאיש אינו מאכזב. מיד כאשר נדמה שהנה מאיימות המצוקות הפנימיות של החברה הישראלית לטרוף את סדר היום הציבורי ולהתמקם בראשו, דואג האיש הנדיב הזה לשחרר הודעה נוספת על קִצּהּ הקרב של ישראל. מן תיאום שכזה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אני כולה טבעוני / אסף הרדוף

אחי הבכור מיכאל ז"ל, יש לי חלום / גבי מירילשווילי

אך בעוד ניטש ויכוח עז על הדרך שבה צריכים נתניהו וברק לנהוג באיום הגרעיני האיראני - להכיל או להגיב? - שאלה אחרת, חשובה מאין כמותה, נדחקת לקרן זווית. עד כמה נתונים מעייניהם של השניים לרווחתם של אזרחי ישראל, שעליהם הם מתאווים להגן באמצעות מתקפת מנע נגד איראן, שעלולה להבעיר את המזרח התיכון כולו?

סם החיים המחבר את שני ההרפתקנים(צילום: אליעד לוי)

שחר של יום ישן

למעט קמפיין הבחירות שהעלה אותו לשלטון בשנת 1999, שבו הוא ליהג רבות על מחויבותו לקדם סדר יום חברתי, אהוד ברק מעולם לא גילה עניין אמיתי ברווחה של אזרחי ישראל. הסיסמאות החברתיות דאז היו מס שפתיים שאותו הוא נדרש לשלם - בכל זאת, המסורת של מפלגת העבודה מחייבת.

ואמנם, השנים הקצרות תחת הנהגתו של ברק לא בישרו, כמובטח, על בואו של "שחר של יום חדש" ולא התאפיינו ולו בהישג מרשים אחד בתחום החברתי. האיש היה ונותר ניאו-ליברל צרוף, שדגל בהמשך מתן הטבות מפליגות למגזר הפרטי ובהורדת הוצאותיה של הממשלה לשירותים חברתיים. ניתן לומר על ברק שהקריירה העסקית שלו, שהחלה בעוז בעקבות נטישתו הזמנית את החיים הפוליטיים, עמדה בהלימה מלאה עם הסנטימנט האידיאולוגי שלו. ואפרופו הזקנה במסדרון של בית החולים בנהריה, שעוררה בשעתו את חמלתו של האיש, היא עדיין ממתינה לקבל טיפול רפואי הולם, ואולי היא כבר הלכה לעולמה, ולא בגלל האייתוללות מאיראן.

הזקנים עדיין במסדרון. ארכיון (צילום: חיים הורנשטיין)

הפרדוקס של הימין

נתניהו, מאידך, משקף את הפרדוקס המובנה של רבים הנמנים עם הימין הלאומי, על מופעיו המחודדים והמעוותים ביותר. מצד אחד, הוא מודרך על-ידי להט לאומי מתלהם והוא מונע על-ידי חרדה קיומית לגורלה של האומה היהודית, חרדה היונקת את מקורותיה מהכבשנים של אושוויץ. מצד שני, הוא מגלה אטימות מוחלטת למצוקתם הכלכלית של בניה ובנותיה של האומה. מין גרסה פוליטית של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בעוד הוא מבקש לעשות הכול - ממש הכול - כדי להסיר מעל האומה כל איום קיומי, הוא רואה בחברה מעין ג'ונגל דרוויניסטי שבו רק לחזקים זכות קיום.

עד לאחרונה הפליא האיש בציור במכחולים עזי צבע ובדיאגרמות יצירתיות כדי להמחיש את הישגיו המרשימים של מפעל ההישרדות תחת ניהולו: צמיחה כלכלית איתנה, יציבות של המגזר הפיננסי, עלייה בתוצר לנפש, יחס חוב תוצר נמוך וירידה בשיעורי האבטלה. הוא מסרב להבין את האמת הפשוטה שתפקידה של הכלכלה הוא לשרת את החברה, את כל החברה, ולא להיפך.

בציורים של נתניהו אין פערים עצומים בין עניים לבין עשירים (צילום: נועם מושקוביץ)

בדיאגרמות של נתניהו יש מקום רק לממוצעים, אין התפלגויות ואין עשירונים. האיש מעולם לא הוטרד מהעובדה שלצד הנתונים שאותם הוא שש להציג, ישראל היא אחת המדינות בעולם המערבי שבה מתקיימים הפערים העמוקים ביותר בין עשירים לעניים. שנתו של נתניהו אינה נודדת לנוכח הממצאים המלמדים כי שיעור העוני בישראל הוא מהגבוהים בקרב מדינות אלה, שמשכורתם של מחצית השכירים במשק אינה עולה על 5,700 שקלים שחל גידול במספרם של עובדים עניים, שידם של זוגות צעירים אינה משגת לרכוש דירה, שמשפחות חד-הוריות מתקשות להתקיים בכבוד, שהחינוך הציבורי קורס ושהנגישות לשירותי בריאות איכותיים הופכת לנחלתם של מעטים.

לא ליפול קורבן להסחת הדעת

התחלואים החברתיים הם האיום האסטרטגי (צילום: מוטי קמחי)

גם עתה, כאשר אנחנו מתבשרים שנפער בור בתקציב המדינה, מסרב ראש הממשלה בתוקף לשנות את סדרי העדיפויות שלו. קשה לשנות הרגלים מושרשים. נתניהו מפיל את הנטל על אחרים, על מעמד הביניים ועל השכבות החלשות. הם אלה שמתבקשים לשלם את המחיר עבור המדיניות הכלכלית הכושלת שלו, מדיניות שביקשה להקטין את הכנסות המדינה אך עתה נאלצת להתמודד עם הוצאות גדולות מהצפוי.

נתניהו מיטיב להבין שהציבור אינו מוכן להסכין עם הגזרות החדשות. לכן הוא ממתין לשעת כושר כדי להציג את התקציב לשנת 2013. הוא חושש שהצעת התקציב שלו תעורר את זעמו של הציבור ותוציאו שוב אל רחובות הארץ ואל כיכרות הערים. שעת כושר זו תבוא אולי במשלוח אישי מטהרן. כל שנדרש הוא שהמוקיון אחמדינג'אד יצהיר שוב על סופה הקרב של "הישות הציונית". או אז ניתן יהיה להסיח את דעתו של הציבור מהגזרות הכלכליות המושתות עליו ולמקדן באיום ההולך ומתרגש עלינו מאיראן.

לכן זו העת שהציבור הישראלי יפגין בגרות פוליטית ויסרב ליפול קורבן להסחות הדעת מבית היוצר של B&B Industries. זו העת שהציבור הישראלי יביע את דעתו ויבהיר למנהיגיו שהחוסן הפנימי של החברה חשוב עבורו לא פחות מהיכולת של צבאה לתת מענה לאיומים חיצוניים, גדולים ככל שיהיו.

פרופ' יוסי יונה, אוניברסיטת בן גוריון ומכון ון ליר בירושלים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il