גיל ססובר: "אם אזכה בנובל, אהיה מבסוט"

הסופר גיל ססובר, דווקא מכיר את גיל ססובר שגם אתם מכירים. שניהם גדלו בחיפה, וססובר השחקן גדול מססובר השני רק בשנה. לא פעם יצא לאמו של ססובר הסופר, שעליו ואיתו אנחנו מדברים, להסביר לעדר המעריצות המצלצלות, שזה לא הגיל הנכון. אך כעת, מתבדח ססובר הסופר, "אולי גיל השחקן יקבל תגובות כמו: שמענו שכתבת שני ספרים", בעקבות יציאתם לאור בו-זמנית של ספר הפרוזה "הזכות ליתמות", וספר הבישול "המשתה", אותם כתב. "הזכות ליתמות", כולל בתוכו שלוש נובלות שונות, אך דומות זו לזו, בעיקר בזכות הקול הגברי המכהן בהן.

• רוצים לקרוא קטע מספרו של גיל ססובר "הזכות ליתמות"? היכנסו לכאן!
  

בנובלה הראשונה "מיתה טובה" אדם מגיע לאי בודד במטרה למצוא בו את מותו ומתאהב עד כלות החושים, בשנייה "מרבה רחמים", גבר מביא לעולם ילדים עם שלוש נשים במקביל, ובשלישית "הזכות ליתמות", יורש צעיר רוצח את אמו, על מנת להחזיק באשתו.

ספרו של גיל ססובר (העבודה על העטיפה: ורה קורמן)

"לא רצחתי את אמא שלי חלילה", ממהר להסביר ססובר, "להפך, אני וההורים שלי ביחסים מאוד טובים. הסיפורים נכתבו בנפרד, ועומדים בעיני, כשלושה רומנים נפרדים. רק כשהוחלט להוציא אותם יחד כספר, בהוצאה קישרו את הגיבורים שבכולם לאישיות אחת".

הגיבור, לפחות על פי גב העטיפה, מתואר כ"גבר גדול מהחיים", נהנתן, פרוע ומלא רהב. הכל מופרז אצלו, החיים, המוות, השתייה, הסמים. הוא זאב בודד שמוקף תמיד בנשים, אך גם נמצא בנתיב של הרס, ומשתוקק אליו. ססובר, בן למשפחה חיפאית ותיקה, אמידה ומוכרת, יכול להזדהות חלקית עם גיבורי הסיפורים שלו. "אני גבר, ומשם אני כותב. אבל אני לא יודע אם אני מופרז כמו הדמויות בסיפורים".

חי בסרט

ססובר, יליד 1973, היגר מחיפה לתל אביב פעמיים. בפעם השנייה בגיל 27,

מתוך אהבה לקולנוע וליצירה, ואחרי סאגה קצרה ביותר של לימודי משחק, פתח חברת הפקה השותפה בסרטים והצגות. בין הסרטים המצליחים בהם היה מעורב: "חופשת קיץ" (זוכה פסטיבל טרייבקה), "לבנון" (זוכה פסטיבל ונציה), "הנותנת", "דוקטור פומרנץ", ועוד. אבל הכתיבה והיצירה האישית היו שם תמיד, ואחרי סירוב כזה או אחר של הוצאות ספרים שונות, הרגיש שהגיע הזמן לפרסם יצירה משלו. בנוסף לכתיבה ולהפקה, ססובר הוא ממקימי קרן חיפה לקולנוע, וכן מקים בימים אלו קרן לתמיכה בקולנוע עצמאי.

מדוע כתיבה?

"מאז ומעולם כתבתי. לפני שנים פתחתי חברת תקליטים שהפכה להוצאת ספרים בשם 'זיגוטה', שהיום היא כבר חברת הפקות שעושה בעצם את כל מה שאני עושה. הספר הראשון והיחיד שהוצאתי בתקופה ההיא, היה של מאיר אדוני, ונקרא 'שבע ארוחות פיתוי'. הפסדתי עליו מלא כסף, וביום שקיבלתי צ'ק מסטימצקי הבנתי שאין לי שום סיכוי להחזיר את ההשקעה. עמדתי בחנות ספרים, ראיתי את המדפים, וחשבתי שאני צריך לכתוב משהו בעצמי.

"'מיתה טובה' היה הסיפור הראשון שרציתי לכתוב. ישבתי וכתבתי, ותוך עשרה ימים היה לי דראפט ראשון. זה היה ב-2004. מאז הוא עבר עוד כמה גלגולים. במשך תקופת העריכה מצאתי את עצמי בין תמר ביאליק, עורכת ספר הפרוזה, לבין הסופרת גיא עד, שערכה את ספר הבישול. להיות בין שתיהן בתהליך הזה, היה אחת המתנות הגדולות לאדם שהוא גם גבר".

את הנובלות שלך אתה מגדיר כרומנים. מדוע?

"פעם ספרים כמו 'הזר' יצאו לבדם. 20 אלף מילים הספיקו. היום לא מפרסמים נובלות יותר, והסיפור הראשון בקובץ שלי הוא באמת קצר. כתבתי מלא ספרים בינתיים, ומבחינתי, בינתיים רק שלושה מהם פורסמו. יש לי עוד כמה גמורים, ועוד אחד שאני עובד עליו כעת. אם כולם באמת יראו אור, אני אהיה מבסוט. במהלך הדרך הראיתי את מה שאני כותב לחברים וגם לאנשי ספרות, כמו לרנה ורבין שאז עבדה בידיעות ספרים ואמרה שהסיפורים קצרים מדי, או לאלונה קמחי שאמרה שיש לי קול מובהק משלי. אבל את העצה הכי טובה קיבלתי דווקא מירון לונדון. פעם שמעתי אותו מדבר ברדיו ואומר שהוא לא מצפה מאנשים שלא קוראים ספרים, שידעו לכתוב טוב. אחרי זה הסתגרתי חצי שנה בבית ורק קראתי ספרים".

יש ספר פרוזה שהשפיע עלייך במיוחד?

"ספרות רוסית, בעיקר. את כל הספרים שאני הכי אוהב בספרות הרוסית תרגמה נילי מירסקי, שיצא לי לפגוש אותה, והיא האישה שאני הכי אוהב בתרבות הישראלית, חוץ מ'סונטת קרויצר', שאותו אני אוהב אבל אותו היא לא תרגמה. אני אוהב מאוד את הספרים של סרגיי דובלטוב, ולדימיר פלטונוב, ומהאמריקנים את נורמן מיילר, ג'יימס ג'ונס, ג'ון שיבר והמינגווי.

"אבל הספר שהוא הכי חכם ותמציתי בעיני, הוא 'הדרך לעין חרוד' של עמוס קינן. אנשים כתבו וחיכו תמיד לרומן הגדול שהוא יכתוב, וזה בעצם הרומן הכי גדול שלו. אני גם אוהב לקרוא את דן בן אמוץ, בייחוד את ספר התענוגות. בלעדיו לא הייתי כותב את ספר הבישול שלי".  

כאדם שכתב למעשה כל חייו, לססובר לקח הרבה מאוד זמן, לדבריו, לכתוב טקסט שבאמת ייצא כספר. "פעם היה לי יותר קל להשקיע 200 אלף שקל בסרט. היום נוח לי לעשות גם וגם. ברגמן היה זה שבאופן טוטאלי סגר לי את הגולל. הוא גם כתב, גם היה במאי תיאטרון, וגם הפיק סרטים של אחרים. בסופי השבוע והחופשים הוא עשה את הסרטים שלו. הוא עשה את הכל. המפגש שלי עם קולנוענים גם מילא אותי בהשראה. דוד וולך, שמוליק מעוז, הגר בן-אשר, ועוד אנשים שעבדתי איתם על הסרטים שלהם - כל אחד הוא חתיכת טיפוס".

בסיפור "מרבה רחמים", גבר מביא לעולם ילדים עם נשים מסוגים שונים - במקביל. מדוע נדרש הריבוי?

"לפני שש שנים, שקלתי את הרעיון להביא לעולם ילדים בלי להתחתן. הסתובבתי שיכור בתל אביב, ובדקתי את האפשרויות הזאת, חצי בצחוק, ומצאתי די מהר שש נשים שרצו להשתתף איתי בזה. בסוף לא עשיתי. אני לא מת לילדים. אם תהיה לי אישה שאהיה מאוהב בה והיא תרצה, אז אולי. הגר, דמותה של הלסבית בסיפור, מבוססת על דמות אמיתית של אישה שהייתי איתה בסיטואציה מעט דומה. גם השירים בטקסט הם שלה, והכל נעשה בהסכמה. הריבוי הוא, אולי, כדי לתת לסיפור עוצמה. נחשוב על אברהם אבינו, בחברה 'מתוקנת', כל כל בן אדם שהיה לו ארבעה שקלים ורבע מעמד, היה לו נשים ופלגשים ושפחות.

"שרה דאגה לאברהם לנשים. היום, בזכות המפכה הגנטית, אישה יכולה להקים משפחה כשהיא חד-הורית, וגבר יכול להביא ילדים עם כמה נשים במקביל. בארץ זה קצת מוזר, כי אין מימון לנשים וללידות כמו באירופה או צפון אמריקה או אוסטרליה. שם, בגלל התנאים, יותר מחמישים אחוז מהילדים נולדים למשפחות כאלו. בלי הסיפור הזה של נישואים וגירושים ואשמה".

הזכות לאבדון

ההורים של ססובר דווקא נשואים, ושניהם מגיעים ממשפחות "כבדות", להגדרתו, מתחום המזון והיבוא. סביו ואביו היו קונסולים של ישראל בארצות הברית. ססובר מעולם לא מצא את עצמו בתוך עסקי המשפחה עד הסוף. הוא עדיין מנהל חברה אחת ששייכת למשפחה, אבל בשאר הזמן עוסק בפיתוח הסרטים שהוא מפיק.

האמנות היא מרד?

"לא. סתם אבדון. אף פעם לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות. שנים הסתובבתי בעולם וניסיתי סמים, ועשיתי דברים, ועד שנולדה חברת ההפקות. גם זה היה על הדרך".

איך בחרת את שם הספר?

"את 'הזכות ליתמות', כתבתי בסנט פטרסבורג. הסתובבתי במשך ימים ולא הצלחתי לפתור את הסיפור בראש שליף, ואז זה קרה לי. שלחתי משם הודעת טקסט להגר בן-אשר, 'יש לי משהו שיעניין אותך: הזכות ליתמות', ומאז זה נהיה השם היחיד. היה רגע שחשבנו שהיא תעשה מהסיפור סרט".

ומאיפה נובע העיסוק ביתמות?

"בסיפור מדובר על אדם שרוצח את אמא שלו בשביל להחזיק באשתו, תוך כדי צפייה במחזה 'מידאה'. הגיבורה מקריבה את חיי הנצח שלה בשביל הילדים והמעמד שלהם, ורוצחת את המלך. גם אני צפיתי במחזה הזה בתיאטרון גשר, וחודשים אחרי זה הסתובבתי וחשבתי אם כזאת אישה אני רוצה. אבל זה לא רלוונטי, כי היום אף אחד לא מקריב כלום בשביל אף אחד.

"אנחנו רוצים לקבל הרבה מההורים שלנו, וזכאים אולי לקבל ירושה. ירושה

זאת היכולת לקחת החלטות, להיות חופשי. ירושה לא נמדדת רק בכסף, אלא גם במעמד. זה כוח ושחרור. בארץ זה עוד בקטנה, אבל אם באירופה זה היה רלוונטי עד שני דורות אחורה, היום תוחלת החיים עולה וזה לא קורה יותר. לא ישאירו לך כלום. בלזק אמר פעם שאירופה סובבת סביב ציר אחד - הירושה. כל מי שיש לו משהו במשפחה מחכה לזה. כמובן שזה לא מונע ממך לרצות להגשים את עצמך. אבל לא היה לי אף פעם חלום גדול, ואין לי חלום. להגיע ל-42 מטר בצלילה חופשית או אולי בעצם, נובל בספרות. אבל אם אני אצליח לכתוב פעם אחת את הספר הטוב שאני שואף לכתוב, זה גם יהיה מספיק".

יש לך איחולים לספרות הישראלית?

"שתהיה פחות פחדנית, ותחליף את הדור הישן. נמאס כבר לקרוא על עוד צינור ומרזב בשכונת התקווה. אם פעם היו דן בן אמוץ או עמוס קינן, היום קשה למצוא תחליפים, וגם אין הילה סביב סופרים, לא מעמד ולא כסף. אני מגיע מהעולם של הקולנוע, ושם אני מפיק, ולכן מטפל בכל העניינים הכלכליים. קולנוען שסיים לימודים יקבל 50 אלף לכתוב תסריט, אם הסרט מופק, הוא יקבל עוד מאה, אולי כפול על הבימוי, ואם הסרט מצליח - אז כל העולם נפתח בפניו עם לימוזינות. פה לא מוכנים אפילו לתרגם את הספר, וסופר מקבל שני שקלים לכל עותק. מכל הסיפור הזה, אולי בא לי לעשות סרט".