חייך, אכלת אותה
"מכת הצילום וצלמיו כבר כבשו את העולם ואת הארץ שלנו. אתם יודעים כמה כפות רגליים יש לי בפייסבוק? בכל גודל אפשרי". יהורם גאון מנסה להבין איך הפכנו מעם הספר לעם של צלמים
גם בלי מחקר מלומד בנושא, סתם מידע אישי, אני מוכן להסתכן ולומר ש"האייפון" שנכנס בסערה עם כל האפליקציות המטורפות שלו, שינה את חיינו, ומחפץ שלכאורה "עובד" בשרותנו, הפכנו בלי לשים לב ל"עבדיו" הנרצעים. ואני אסביר לאיזו עבדות אני מתכוון.
במקור להזכירכם, נועד המכשיר המשוגע הזה להיות לנו לטלפון נייד. נקודה. כדי שלא נהיה מרותקים לבית אם נרצה לדבר עם מישהו. האפליקציות היו מן תוספת ולווית חן, משחקים, וסיוע להתנהלות נוחה יותר ביום יום.
לטורים הקודמים של יהורם גאון ב-ynet
ממדינת היהודים למלונות יוקרתיים
הפגע עליו אני מדבר, הוא המצלמה הקבועה במכשיר, שהופכת את כולנו, מעם הספר לעם של צלמים. זוכרים טיול בחו"ל שממנו היינו חוזרים עם גליל קטן של פילם, אותו היינו מעבירים לחנות הצילום, ועד שהיו מחזירים לנו את התמונות היינו שוכחים בכלל איפה טיילנו?
אחר כך היה פרג', שעשה קפיצת דרך אדירה והתחייב להחזיר לנו תמונות בעשרים וארבע שעות. זאת הייתה סנסציה. היום לעומת זאת, עם האינסטגרם הקבוע לך במכשיר הנייד, אתה רואה תמונות של המטייל בחו"ל עוד לפני שהוא יצא מהארץ.
אתה רואה אותו בזמן אמיתי כמעט, מביט ימינה, מביט שמאלה, מביט למרום, מחייך, צוחק, מקרוב, מרחוק, מקדימה, מן העורף, רואה לו את היד, את הרגל, את השערות באף, ריס שנשר והוא מונח לו בין הפה לאוזן, מן דווח בן שניות על כל רגע מרגעיו, על כל חלק מאבריו, הוא וחבריו וחברותיו, ומקומיים שנראים כמו חלום רע, מחובקים ומפורדים, ולא זכור לך מעולם שביקשת כל הרבה פרטים על הטיול הזה ( מתי הוא נסע בכלל?) וזה ממלא לך את דפי הפייסבוק, את האינסנטגרם, בעיקר את המוח.
והנה הוא הולך לאכול, והנה הוא חוזר מן האוכל, ועכשיו הוא הולך לשירותים, ושוב לשירותים ושוב. עכשיו הוא עם חיוורון קל בפנים, ואתה מבין תרצה או לא תרצה, שיש פה בעיה ויראלית. כי הוא אכל קודם, אוכל מקומי צהוב ורירי שגם אותו ראית לפרטי פרטיו, כל מנה ומנה, וידעת כבר אז בסדרת התמונות הקודמת (של האוכל בצילומי תקריב) שהאיש הולך לחלות.
מכה, אני אומר לכם. איראן אתם אומרים? מכת הצילום וצלמיו כבר כבשו את העולם ואת הארץ שלנו מזמן. אתם יודעים כמה כפות רגליים יש לי בפייסבוק? בכל גודל אפשרי, מרגלי אצבעונים עד לרגלי אולסי פרי שרק הבוהן תופסת לי חצי מסך. צילומי עוגות ואבטיחים, לימונים, רימונים, והמון גזר. וסנדוויצ’ים שמזכירים סרטים כחולים, תינוקות עם מוצצים, זקנות יפות.
על חתולים וילדים
ולא, לא שאני חובב ידוע של חתולים. לאורך השנים יכול לדווח על יחסים קורקטיים. זאת אומרת, בא אל חברים שיש להם חתול בבית ומעמיד פני נלהב (אך זהיר) ליופיו של הפנתר הקטן והמבוית, כדי לשמח את הוריו הרגישים ליופיו.
עכשיו מרוב חתולים כחולי עיניים, מנותחי פוטו שופ - אני לא יכול עם החיה הזאת, גם כשהיא סתם עוברת לידי ברחוב. עד היום ספרתי אצלי בדפי הפייסבוק אלף חתולים. מה, אין חיות אחרות בנמצא? מה עם עיזים? למורים? נמלים? למה תמיד מקפחים את המזרחיים?
זה באשר לרשתות החברתיות. אבל הרחוב הוא רשת ומלכודת נוראית לא פחות. כולם מצלמים כל הזמן את כולם. אני למשל, מזהה מקילומטר אדם שמביט בי, ולפי המבט אני יודע שזה יגמר בסדרה של צילומים. בחיים לא טעיתי. ועוד לפני שהוא או היא שואלים "אפשר"? אני כבר נעמד בפוזה צילומית עם חיוך מספר שבע עשרה, שנועד למעמדי רחוב מצולמים. עכשיו מתחיל הסיפור שזה לא נלחץ לו. ואני מחכה, ואז הוא מבקש ממישהו שעובר ברחוב לצלם את שנינו, וגם הצלם הרנדומלי רוצה צילום, ואז אנחנו הופכים קבוצה די גדולה בה אין מי שיצלם, עד שבא לי להציע את עצמי, רק כדי שאפשר יהיה ללכת משם כבר.
עם שלם של צלמים. מי צריך פאפרצי יותר? מצלמים אותי בבית קפה, בקניון, בחנות, במסעדה, בלי לשאול, רק כדי לשלוח, ואז אני זוכה בעיתון הנפוץ בכותרת מעניינת מאין כמוה "נראה שותה מיץ". אני נוסע במכונית שלי ומן המכונית שלפני משתרבבת יד שבסופה האייפון המצלם. הייתם מאמינים? אני "מכוסה" תוך כדי נהיגה. שלא לדבר על הופעות שבמקום פנים אני רואה את אותו ריבוע אייפוני מרצד באור לבן על פני הצופה, ואני מבין שמעבירים אותי עכשיו בשידור ישיר הביתה למי שנשאר לשמור על הילדים.
ואם בילדים עסקינן, לא פעם קורה לי שאיש נעים סבר עוצר אותי כשהוא מחזיק בעדינות בחולצתי, כדי שלא אמשיך ללכת, והוא שואל את ילדו הקט שנולד שלשום אם הוא רוצה להצטלם איתי (את הילד הוא שואל לא אותי). עכשיו יש רגע מאוד לא נעים. כי אני לא רוצה לפגוע באבא הרגיש לילדו, ואני מחכה בסבלנות למוצא פיו של הפג שטרם החליט אם הוא רוצה להצטלם איתי או לא. הילד לא יודע מי אני (בצדק) ואביו מתחיל עכשיו להסביר לו, שאני חבר של תישבי מ"גאון של אבא", ושאני זה זה ששר את השיר של הראל סקעת "הנני כאן". בסוף הילד מתרצה, ומוכן להצטלם איתי,
אתמול מיהרתי לאירוע מסוים במגדלי עזריאלי ונכנסתי למעלית כדי להגיע לקומת המסעדות ששם הייתה החגיגה. באמצע הדרך למעלה נפתחה הדלת, וגברת נכבדת שעמדה שם ביקשה להצטלם ברווח הזמן שדלת המעלית הולכת להסגר.
משראתה שלא תספיק החזיקה ברגלה את המעלית שלא תנעל ובידה החלה מחפשת את האייפון המצלם. אני עומד וממתין והמעלית מצפצפת. לא יודע, זה נשמע לי קצת חצוף. אז בסוף לקחתי את האייפון מידיה, והיא שנבהלה מן הדלת, נסוגה לאחור והמעלית נפטרה מעונשה של זו.
לארוע החגיגי אליו הלכתי, הגברת הגיעה בעקבותי. הייתה קצת מבוישת. החזרתי לה את המצלמה, ואתם בטח חושבים שהיא הלכה. טעות. היא נשארה וצילמה אותי עומד, יושב, אוכל, חושב וגם איך שאני מבקש ממנה בנימוס לצלם אותה. כדי שאדע להבא ממי להיזהר, בעיקר במעליות.
מפיקת המאמר: טל ויינגרטן
גאון ברדיו , ימי שישי 13:00-15:00 ברשת ב'
