השופטים לחולה: עבדת קשה, אז לא תקבלי קצבה

נ' עבדה כאחות, במחלקה סיעודית באחד מבתי החולים בארץ.

• פיצוי מהביטוח? רק אם את מרותקת למיטה
• רפורמה בביטוח הלאומי תקל על קבלת הטבות
• לתלמיד יש ביטוח? מדריך להורה המודאג
  

אחיות המחלקה, מבצעות לא רק מטלות שגרתיות, כמו חלוקת תרופות. הן נושאות על כפיהן את החולים ורוחצות אותם. הן מבצעות החייאות תכופות. הן מתמודדות עם פרצי כעס ואלימות של המשפחות. הן מטפלות בגופות נפטרים ועוד אינסוף מטלות פיזיות ונפשיות קשות מנשוא.

העבודה במחלקה הסיעודית מתבצעת בשלוש משמרות, 24 שעות ביממה. גם בשבתות וחגים. במשא כבד זה נשאה נ' יותר מעשרים שנה.

באחד הלילות, לקראת סיום המשמרת, התיישבה נ' בחדר האחיות ועסקה ברישום דיווחים בתיקי החולים. לפתע נעשה לה חושך בעיניים. ידה הימנית צנחה יחד עם העט שהחזיקה. היא לא הצליחה להזיז את היד. חולשה ותחושת רדימות תקפו גם את רגל ימין.

התברר כי נ' עברה שבץ מוחי (CVA). כשמצבה התייצב, היא פנתה למוסד וביקשה לממש את זכויותיה בביטוח נפגעי עבודה. פקידי המוסד סירבו במשפט לקוני: "השבץ המוחי שעברת הוא תהליך תחלואתי, ללא קשר סיבתי לתנאי עבודתך ותפקידך כאחראית צוות". נ' פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

מדוע אסור להביא חוות דעת רפואית?

כאן יש להקדים הסבר קצר. כל אחד מאתנו, מפריש מידי חודש בחודשו, חלק ניכר ממשכורתו לביטוח הלאומי. תשלום זה נותן לנו תחושת ביטחון. אם חס וחלילה, כך אומר ההיגיון הפשוט שלנו, תנאי עבודתנו יפגעו בנו וניפול למשכב, תהיה לנו משענת, בדמות הביטוח הלאומי. ולא היא.

ההיגיון הפשוט שלנו הוא לא ההיגיון של פקידי המוסד וגם לא של השופטים. אלה סבורים כי המוסד לא מבטח תנאי עבודה הפוגעים בבריאותנו (למעט מספר זניח של מחלות מקצוע).

לא זו אף זו: רובנו כבר יודעים, כי מימוש הזכויות בביטוח הלאומי אינו קל. בעניין זה אנו סומכים על בתי המשפט כי יאפשרו לנו להוכיח את צדקנו. ולא היא.

בית הדין לעבודה, המופקד על הגנתנו מפני שרירות לבם של פקידי המוסד, מציב בפני המבוטחים מכשלה גדולה, בלתי מובנת ובלתי נסבלת. מבוטח שחלה, אינו זכאי להביא חוות דעת רפואית משלו כדי להוכיח כי תנאי עבודתו גרמו למחלתו. הוא צריך לבקש מהשופטים כי ימנו יועץ רפואי מטעם בית הדין ולקוות כי היועץ ינהג עמו ביושר.

מדוע זו מכשלה? כי אם השופטים יסרבו למנות מומחה רפואי, המבוטח יפסיד את זכויותיו מבלי שיתקיים משפט לגופו של עניין. מכשלה זו לא רשומה בחוק. היא פרי יצירתם של שופטי בית הדין לעבודה.

"בעבודה שלך - הלחץ הוא השגרה"

אנא, ביקשה נ' מהשופטת איטה קציר ומשני נציגי הציבור זיוה בסר ויהודה בן סימון, תמנו לי רופא מומחה.

זה לא כל כך פשוט, הסבירו לה השופטים. אנחנו לא ממהרים למנות רופא מומחה.

מדוע, הקשתה נ', הרי אתם לא מרשים לי להגיש לכם חוות דעת רופא מטעמי, שמאשרת כי תנאי עבודתי הקשים גרמו לשבץ, אז תמנו בבקשה מומחה רפואי שאתם סומכים עליו. אני בטוחה שהוא יאשר כי תנאי עבודתי הקשים גרמו לשבץ.

את לא מבינה את ההיגיון בביטוח הלאומי, הסבירו השופטים לנ', גם אם תוכיחי באותות ובמופתים שתנאי עבודתך גרמו לשבץ, גם אז לא תקבלי דבר. את צריכה להוכיח לנו שהיה בעבודה "אירוע חריג" שגרם לשבץ, אז ורק אז נמנה רופא מומחה שיקבע אם השבץ נגרם כתוצאה מהאירוע החריג.

לא אנסה להסביר את דברי השופטים. פשוט משום שאין הסבר הגיוני. אי אפשר להסביר כיצד אדם משלם עשרות שנים דמי ביטוח כדי להיות מבוטח בעבודתו ולבסוף, אפילו לא מאפשרים לו להביא הוכחה רפואית כי תנאי עבודתו פגעו בו. מכל מקום, זו הלכת שופטי בית הדין לעבודה. בהעדר "אירוע חריג", העובד לא זכאי לדבר.

נ' עלתה על דוכן העדים. שם נחקרה ארוכות אם היה או לא היה "אירוע חריג" בעבודתה.

האם ביום שקיבלת את השבץ היה אירוע חריג בעבודה, נשאלה.

"במחלקה כזו", השיבה, "יש הרבה דרמות ולחץ, יש פטירה, חולים קשים, משפחות קשות, יש החייאות. ביום האירוע היה משהו חריג עם משפחה, חולה, אני לא יודעת בוודאות, אך היה משהו. לסיים משמרת בהצלחה, זה אתגר".

האם את זוכרת מה בדיוק היה עם אותה משפחה וחולה, הייתה השאלה הבאה.

נ' השיבה ביושר כי אינה זוכרת. "אני בהכחשה לגבי אותו יום", הסבירה, "ואני לא זוכרת מה היה שם בדיוק, אני ישנה לא טוב, אני דיכאונית מאז האירוע".

צר לנו, הודיעו השופטים לסולומונוב, לפי מה שאת מעידה, בעבודה שלך, הלחץ הוא השגרה.

אני לא כל כך מבינה, הודתה נ'.

תיקחי למשל את העבודה שלנו, הסבירו השופטים, היא מתנהלת בשקט ובשלווה. אם יתרגש עלינו אירוע מלחיץ וחס וחלילה אחד מאתנו יחלה, יש לנו ביטוח. אבל אצל אחות סיעודית כמוך המצב הפוך. אות עובדת בעבודה פיזית קשה. עבודתך מלווה יום יום במתח והתמודדות נפשית קשה עם משפחות המטופלים ועם המטופלים עצמם. לכן אצלך המתח הוא השגרה. כשאחת כמוך חוטפת שבץ, זה לא חריג. את לא מכוסה. אין טעם שנמנה לך מומחה. גם אם הוא יקבע שתנאי עבודתך גרמו לך שבץ מוחי, לא תקבלי דבר".

נ' לא הבינה את הסברי השופטים. מי שהבין, שיקום. בקיצור, בסופו של יום, השופטים סירבו למנות מומחה רפואי. הדלת של בית הדין נסגרה בפני נ'. היא שולחה לביתה בלא כלום.