כל האמת על שיעור ההרשעות בישראל

אחת למספר שנים חוזרת ועולה הטענה כי שיעור ההרשעות בישראל עומד על 99%. פרופ' בועז סנג'רו במאמרו כאן חזר והעלה נתון זה כבסיס לביקורת על בתי המשפט והפרקליטות. הבסיס לאגדת ה-99% מצוי בנתונים שפרסמה בעבר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שאותם הפסיקה לפרסם לאחר שהבינה כי הם מטעים. אולם רבים עדיין אינם מודעים לטעות, וממשיכים להסתמך עליהם.

הסכנה בטעות גדולה במיוחד כי יש נאשמים וחשודים שנתון זה משכנע אותם להסיק שאין כל טעם לנסות והיאבק על חפותם, גם כשהם חפים, שכן בתי המשפט תמיד יקבלו את עמדת הפרקליטות. אלא שבמחקר שביצענו ביחד עם עו"ד ענבל גלון נמצא שהנתון האמור מטעה. למעשה, נכון יותר לומר כי שיעור ההרשעות עומד על כ-70%.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

ילדים, היום נלמד מי זה בגין / אבנר (מחנך ואבא)

דרוויניזם כלכלי נגד מדעי הרוח ומדעי הטבע / גלי וינשטיין

מה מקור הבעייתיות בנתונים הישנים של הלמ"ס? ראשית, התעלמותה מתוצאות מוסכמות. למעלה מ-95% מכתבי האישום מסתיימים בלי הכרעה שיפוטית. כך, בכ-30% מהמקרים ההליך מסתיים בלא הרשעה מסיבות שונות, פעמים רבות בשל החלטה של התביעה לוותר על האישומים. כ-65% נוספים מסתיימים בהרשעה בהסכמה (עסקת טיעון), לאחר שהנאשם מודה בעובדות כתב האישום. רק בכ-5% מהתיקים בית המשפט נדרש להכריע במחלוקת בין הצדדים. הנתון המטעה של 99% הרשעות מתעלם מכל המקרים בהם התביעה מוותרת על ניהול ההליך, אך כולל בתוכו את כל אותם מקרים בהם הנאשם מודה, ודי בהודאה בחלק מהעבירות כדי שתירשם הרשעה כלשהי. כיוון שכמעט כל הכרעות הדין הן תוצר של הודאה, נוצר מצג מטעה כאילו כולם מורשעים. אולם, בחינת כל כתבי האישום מלמדת ששיעור כתבי האישום המסתיימים בהרשעה עומד על כ-70% בלבד.

שנית, הלמ"ס התעלמה מכך שחלק גדול מהאישומים שבכתבי האישום מתבטלים - לרוב במסגרת הסדרי טיעון - או שהנאשמים מזוכים בהם לאחר שמיעת ראיות, כך שהנאשמים מורשעים רק בחלק מהעבירות שיוחסו להם. קחו לדוגמה את צחי הנגבי שזוכה משלושה אישומים קשים, בהם שוחד בחירות ומרמה והפרת אמונים, אך הורשע בעדות שקר. לפי נתוני הלמ"ס, זו הרשעה ורק הרשעה. הזיכויים בתיק הזה לא נספרים. אולם יש להניח שגם מבחינת הנאשם - תוצאת המשפט היא בעיקרה זיכוי. גם הפרקליטות בוודאי לא רואה במקרה כזה הצלחה. לדעתנו יש להתייחס לתוצאה כזו כ"הרשעה חלקית" או כהרשעה באישום אחד וזיכוי בשלושה אחרים. אגב, אנחנו מצאנו שביטול חלק מהאישומים בכתב האישום הוא תופעה נפוצה מאוד. בבתי המשפט המחוזיים למשל, יותר ממחצית מהנאשמים מורשעים "חלקית" רק במחצית מהאישומים נגדם, כאשר האישומים שמבוטלים הם ברוב המקרים דווקא החמורים יותר.

שלישית, וזה אולי החשוב מכל - כאשר טוענים שבית המשפט מקבל תמיד את עמדת התביעה חייבים לבחון מקרים בהם היו בפני בית המשפט שתי עמדות. בכל המקרים בהם הנאשם מורשע על פי הודאתו, ההכרעה השיפוטית היא בעיקרה טכנית. מטעם זה בדקנו במחקר את ההכרעות באישומים לגביהן הייתה מחלוקת בין התביעה להגנה. דהיינו אותם מקרים בהם הנאשם כפר באישומים והתביעה התעקשה לנהלם עד הסוף - כך שבית המשפט נדרש להכריע על בסיס שמיעת הראיות. שיעור ההרשעות באישומים אלו, אותם כינינו "אישומים במחלוקת" עומד רק על 70%. למעשה, 30% מהמחלוקות מסתיימות בהכרעה שיפוטית לטובת הנאשם.

בשליש מהמקרים מתקבלת עמדת הנאשם

גם הנתון של 70% מוטה כלפי מעלה שכן בחלק מהמקרים הרשיע בית המשפט בעבירה קלה יותר מזו שהתביעה טענה לה. לדוגמה, האישום ברצח אריק קרפ שהסתיים בהרשעה בהריגה בלבד, נרשם כהרשעה, אף שיש להניח שהנאשמים מרוצים מתוצאה זו והפרקליטות הרבה פחות. מכל מקום, אפילו בהגדרה רחבה כזו של הרשעה, שיעור ההרשעות מבין האישומים במחלוקת הוא 70% בלבד.

חשוב עוד לציין שגם לו שיעור ההרשעות היה גבוה כפי שרבים מאמינים, לא ברור מה הדבר מוכיח. ניתן לטעון כי שיעור כזה מראה שבתי המשפט ממהרים לקבל את עמדת התביעה. אך ניתן גם לטעון כי שיעור גבוה מלמד דווקא כי התביעה, בשל משאביה המוגבלים, נמנעת מלהביא תיקים רבים שבהם יש סיכוי גבוה להרשעה, ובמקום זה בוחרת רק בתיקים הבטוחים. יש לזכור שרוב התיקים הפליליים עוסקים בעבירות פשוטות להוכחה, כמו שהייה בלתי חוקית בישראל, החזקת סם, בנייה שלא כדין וכיוב', ולכן כמעט תמיד נגמרים בהרשעה - לרוב לאחר הודאת הנאשם.

לתקשורת מגיעים לעיתים תיקים סבוכים וקשים יותר עובדתית ומשפטית - אך השפעתם על הסטטיסטיקה מוגבלת הרבה יותר. יש להניח כי אילו נאשמים רבים היו עומדים לדין בלא שיש ראיות מספיקות להרשעתם, ולכן שיעור הזיכויים היה נתפש כגבוה, היה מקום לביקורת הפוכה, לפיה מעמידים לדין אנשים בלא בסיס מספיק. מכל מקום, הגם שהנתונים מראים תמונה מורכבת הרבה יותר מזו שניתן להציג בנתון סטטיסטי אחד, ברור לגמרי שכאשר הצדדים חלוקים באשר לעובדות, ובית המשפט מכריע במחלוקת, עמדת הנאשם מתקבלת בכמעט שליש מהמקרים.

לאחר כתיבת הדברים, פורסמה השבוע הודעה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפיה הוחלט בלשכה לשנות את ההגדרות של "תיק" ו"אי הרשעה" ולפי ההגדרות העדכניות, שיעור ההרשעות עומד על 86% מבין כלל התיקים המגיעים להכרעת דין. הלשכה מבהירה שהיא אינה כוללת חזרות מאישומים במסגרת הסטטיסטיקה, וכי כל הרשעה של נאשם, ולו בסעיף אישום אחד נחשבת כ"הרשעה" מבחינתם. לכן, כדברי ההודעה של הלשכה "הנתונים המוצגים אינם משקפים בצורה מלאה את עבודת מערכת בתי המשפט והפרקליטות". המחקר שלנו כולל מידע רב שאינו מופיע בנתוני הלשכה לסטטיסטיקה אולם אותם נתונים שפורסמו על ידי הלשכה חופפים כמעט במדויק לנתוני המחקר שלנו, מאמתים ומתקפים את מסקנותינו.

את המחקר המלא ניתן לקרוא באתר מחלקת המחקר של הרשות השופטת.

פרופ' אורן גזל-אייל הוא סגן הדיקן בפקולטה למשפטים וראש המרכז לחקר פשיעה משפט וחברה באוניברסיטת חיפה. ד"ר קרן וינשל מרגל היא מנהלת מחלקת המחקר של הרשות השופטת.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il