"2 בלילה": להירדם על ההגה
העלילה קלישאתית, הפטפטת בלתי נגמרת, הדמויות מעצבנות והשחקנים חסרי כימיה. לשמוליק דובדבני נמאס מסרטים בוסריים כמו "2 בלילה" שעטופים בהילה רומנטית של קולנוע ישראלי עצמאי
מלווה במחוות הערצה השמורות במחוזותינו למה שמכונה "קולנוע עצמאי", מגיע אל המסכים כאן (כשנתיים לאחר שצולם) "2 בלילה". סרטם של במאי הקליפים רועי ורנר והשחקן ירון ברובינסקי מתבסס אף הוא על מעט ימי צילום, עבודה בשיטת "חבר מביא חבר", כלום תקציב, ושאר המנטרות השגורות. אך הוא שב ומוכיח, שמה שקרוי אצלנו "סרט עצמאי" אינו אלא, למרבה הצער, רצף של קלישאות ילדותיות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "2 בלילה"
הבעיה עם סרטים דוגמת "2 בלילה" היא, שההילה הרומנטית המלווה את הקולנוע הנוצר פה, לכאורה, מחוץ למסגרת הקרנות הממוסדות, מסנוורת כמעט את כל הנוגעים בדבר מלהבחין שמדובר ביצירות בוסריות וחובבניות. קיראו לי משבית שמחות, אבל אין לטעמי שום חן בסרטים ילדותיים המתרפקים על כל קלישאה אפשרית, גם אם הם הופקו בתנאי גרילה.
הוא והיא יצאו לדרך
עלילת "2 בלילה", כמתבקש משם הסרט, מפגישה שני זרים - "הוא" ו"היא" - במהלך לילה אחד (שתיים היא גם השעה שבה הם, פחות או יותר, מתחילים את המסע הלילי שלהם). "הוא" (ברובינסקי, שגם השתתף בכתיבת התסריט) הוא איש עסקים המפלרטט בפאב תל אביבי עם בחורה אקראית (קרן ברגר). לא עובר זמן רב עד שהם מחליטים לעזוב את המקום ולנסוע אליה הביתה לשארית הלילה.
אלא שעם הגיעם לרחוב שבו היא גרה מתברר שאין חניה בכל האזור, והמשך הסרט מתרחש (ברובו) במכונית שלו שבה הם נוסעים, בחיפוש נואש אחר מקום פנוי. בינתיים הם מעבירים את הזמן בהגיגים על פורנו, קונדומים, עטלפים עירוניים, מצוקת החניה בתל אביב (כמובן), מספר הפיפסים שמקדימים את מהדורת החדשות ברדיו, קעקועים וכיוצא בזה.
מפעם לפעם הם עוצרים ויוצאים מהמכונית לטובת אינטראקציה עם דמויות סהרוריות שנקלעות בדרכם – קרן מור כנהגת התופסת להם מקום חניה נחשק, האקס-הערס של הבחורה המתנייע על סגוויי (עומר ברנע), שוטר חביב (דביר בנדק) ושומר זועם בחניון. וכן, יש גם "סוד" שחשיפתו אמורה להעיב על מערכת היחסים הרומנטית שהולכת ומתפתחת בין שני הזרים, אך גם פרט עלילתי זה הוא, אחרי הכל, בגדר עוד קלישאה.
במהלך הצפייה נטען בזיכרון "איה", סרטם הקצר של מיכל ברזיס ועודד בן נון שאף הוא מוקרן בימים אלה בסינמטקים, וגם הוא מלווה שני זרים בעת נסיעה משותפת במכונית. אלא ש"איה" (על אף מגבלותיו) אינו משתהה על האקרנים יתר על המידה (אורכו כ-40 דקות בלבד), הדרמה שבמרכזו מתפתחת כהלכה (גם אם מקורה בהכרעה תסריטאית מאולצת ומופרכת), ומופיעות בו שתי דמויות שלפחות אחת מהן מעוררת אהדה.
אהדה היא בדיוק הדבר הזה שאינך חש כלפי צמד הנוסעים ב"2 בלילה": הוא לחוץ, היא משוחררת, הוא אלרגי לחתולים, היא לאזעקות של מכוניות (וכמובן שלו יש מכונית ולה חתול). כאשר היא מטפסת על גג המכונית ומקריאה לו את מונולוג הפתיחה מתוך "ההולכים בחושך" של חנוך לוין, אתה תוהה אם ללילה הזה יהיה אי פעם סוף.
אכן, דמותה היא אחת הדמויות הנשיות הכי מעצבנות שנראו לאחרונה בקולנוע הישראלי. מישהו הנחה את ברגר שהדרך לגלם אישה "ישירה" וילדותית-משהו הוא להניח רגליים על לוח המחוונים, לחבוש מדי פעם בובת-יד ישנה, לעשן בנונשלנטיות, ולהגיד "זין". שלא לדבר על שלל הסטריאוטיפים שאליהם נדרש ברובינסקי בבואו לעצב גבר "עצור".
פטפטת לא קולנועית
סביר להניח שיוצרי הסרט צפו פעם אחת יותר מדי ב"לפני השקיעה" ו"לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר, שבהם שוטטו איתן הוק וז'ולי דלפי ברחובות בירות אירופאיות נבחרות ופטפטו את עצמם לדעת.
גם החיקוי הישראלי של צמד הסרטים האלה, "ז'טאם איי לאב יו טרמינל", הפגיש, הפעם בפראג, שני זרים מוחלטים שמערכת היחסים ביניהם היתה מושתתת על יסוד מילולי בעיקר.
אך פטפטת, כידוע, אינה עיקרון קולנועי, ומה שמסייע לדמויות לעבור מסך הוא הכימיה שבין השחקנים המגלמים אותן. הדבר הזה, שקשה כל כך להגדירו, אבל הוא מה שגורם לנו, הצופים, לרצות להישאר במחיצתן (ולראות אותן נשארות האחת עם השנייה). מה לעשות, שהצופה כאן מוצא עצמו כלוא במכונית אחת עם שתי דמויות מעצבנות, שהדיאלוגים ביניהן משמימים, והן מסתובבות סביב עצמן באופן שהופך את חיפוש הסרק שלהן אחר חניה למטפורי כמעט.
